הם משכו בני נוער וצעירים מכל האיזור, ניסו להתחרות באווירה האפלולית של המועדונים הוותיקים בתל אביבובעיקר שימשו בית שני לאלפי תלמידים, שחיפשו מקום לחגוג, לרקוד, ולפרוק את שבוע הלימודים. קבלו את המועדונים הלוהטים שפעלו בשנות ה‑80 וה‑90 באיזור השרון.

מועדון "צצה" אז והיום. התחיל את דרכו כפאב | צילום: אסף פרידמן

יוצאים לצצה

בדיוק לפני 30 שנה הקים שלמה בן דוד ("צצה"), מתווך נדל"ן מהרצליה, את המועדון הנושא את כינויו. אגדה אורבנית מספרת, שמקור השם בתקופת נעוריו, כשניסה להיכנס למועדונים, אבל הסלקטורים מנעו את כניסתו ואמרו לו "צא, צא". צצה מכחיש: "את האגדה הזאת המציא כתב רכילות. הכינוי 'צצה' דבק בי מגיל 14, וזה כי ביטאתי את האות צ' במקום האותיות ש' ו-ס'. כך, למשל, הייתי אומר 'ציצה צוצים' במקום 'שישה סוסים'. מגיל צעיר הייתי 'מסמר חברתי', ומעולם לא אמרו לי לצאת ממועדון... להיפך, אני הבאתי אנשים למועדונים

"ערב שבת אחד, הבאתי למועדון של רפי שאולי בתל אביב אלף איש. כל מי שהגיע לפתח המועדון אמר: 'צצה שלח אותי', ואז קראו לי בעלי המועדון והציעו לי לנהל אותו. הייתי רק בן 24, וקיבלו אותי לעבודה בלי שום ניסיון ניהולי. אחרי כשנה עברתי לנהל את אולם ה'סינרמה'. בלילות עבדתי במועדון ובבקרים עבדתי כמתווך נדל"ן". 

באחד הימים, במסגרת עיסוקו כמתווך, הגיע צצה עם לקוח למבנה מסחרי באיזור התעשייה ברמת השרון, סמוך למועדון "פסק זמן". המבנה שימש בעבר כמפעל לסכינים, נסגר ונותר ריק. "המקום לא התאים ללקוח, ואמרתי לעצמי שאני רוצה את המקום הזה בשבילי, כדי להקים פאב". צצה הקים את המועדון עם שני שותפים המסעדן שאול בן אדרת ומאיר דיין. "כשחיפשתי שם למועדון, אמרו לי: 'כולם מכירים אותך כצצה', אז קראתי למקום על שמי". 

במשך שנתיים פעל "צצה" רק כפאב, ורק אז הפך למועדון עם תקליטן ומופעי סטנד-אפ. כל הגדולים הופיעו שם: דודו טופז, דורון נשר, שמואל וילוז'ני, מוני מושונוב ושלמה בר אבא, משה פרסטר וטל פרידמן, גדי יגיל, תיקי דיין, ויעקב כהן, שהיה עד אז רק שחקן תיאטרון והפך ב"צצה" לסטנדאפיסט הבית

הייתה לכם תחרות עם "פסק זמן"?

"בכלל לא. לכל אחד היה הקהל שלו. הם החליטו לשנות את ייעוד המקום ואת סגנונו, והיו לחלוצי מסיבות הבר-מצווה. אני משכתי לכיוון קהל מבוגר יותר, מגיל 18 ומעלה. בסופי שבוע היינו מגיעים לאלף איש, שהגיעו מכל רחבי הארץ. שליש מהם הפכו לאורחים קבועים. אני עמדתי בפתח והייתי הסלקטור.

"אף פעם לא הסכמתי לסגור את המקום לאירועים מוזמנים. עשיתי את זה פעם אחת ולא חזרתי על הטעות הזאת שוב. אולי רק בימי ראשון", מספר צצה, ואז נזכר איך סגר את המקום לשבוע שלם, לצורך צילומי הסרט "כבלים" עם אריק איינשטיין, צבי שיסל ומוני מושונוב. גם צילומי הקליפ לשיר "השיירה" של אריק איינשטיין נערכו שם, והסתיימו בחגיגת אלכוהול גדולה, כשצבי שיסל ומוני מושונוב חגגו שם עם בקבוקי וויסקי

צצה ניהל את המקום עד 1992. "למה מכרנו? בתקופה ההיא לא היו לנו מזגנים, הם היו אז יקרים מאוד והיה קשה מאוד לעבוד בקיץ. המקום היה מלא בחורף וריק בקיץ. גם אילו רציתי להתקין מזגנים, לא היתה תשתית חשמל מתאימה. אז מכרתי".

במהלך השנים גם "צצה" הפך מקום פופולרי לאירועים. לדברי אדי אדמון (32), איש יחסי ציבור: "כל חבריי בבית הספר חגגו מסיבות בת-מצווה ובר-מצווה ב'צצה' או ב'פסק זמן'. הגענו לשם במיוחד מתל אביב, בהסעות מאורגנות או עם ההורים. גם אני חגגתי שם, ועד היום אנחנו מעלים זכרונות מהאירוע. זאת היתה באמת תקופה תמימה. התרכזנו בריקודים ובהנאה זה מזה, ולא במסכי הסמארטפונים".

"אני לא מבקר עוד במועדונים", אומר צצה. "בפעם האחרונה ביקרתי ב'צצה' כשהייתי באיזור וקפצתי לראות. המקום השתנה לגמרי. בכלל לא מדגדג לי לחזור לתקופה ההיא. היה לי מספיק".

מועדון "פסק זמן" אז והיום. פנה לבני הנוער הצעירים בעיקר  | צילום: אסף פרידמן

קחו פסק זמן

בשנה שעברה ציין מועדון "פסק זמן" ברמת השרון 30 שנה להיווסדו. מדובר באחד המועדונים המיתולוגיים באיזור, שמשך אליו ילדים ובני נוער מכל גוש דן. המועדון נפתח בתחילת 1987 על ידי ארבעה שותפים מאיר אלפסי, לשעבר שוטר ביחידת המוסר של משטרת מרחב ירקון; עמוס זוארץ, מאבטח באל-על; דב הילץ ז"ל, סוכן מכונות חישוב; ויעקב קסטנבאום. הארבעה ניהלו עד אז את הפאב "פסק זמן" בשכונת נווה רסקו בעיר. ראש המועצה דאז, משה ורבין, הציע להם לפתוח מועדון נוער באיזור התעשייה, במבנה ישן ששימש לפני כן כנגרייה.

הארבעה הרימו את הכפפה, שיפצו את המקום והחלו להפעיל אותו כמועדון לילה לבני 18-17. אחרי כמה שבועות הוציא בית המשפט צו סגירה למקום, בגלל מחסור ברשיון, לבקשת שכנים מהאיזור, שהתלוננו כי בני נוער רבים עוברים דרך השכונה שלהם ומרעישים. עשרה חודשים חלפו עד שבעלי המועדון זכו לקבל רשיון מהעירייה

עם הפתיחה מחדש, בדצמבר 1987, הצטרף למועדון תקליטן חדש מאיר גולדברג (53), משוחרר טרי מגל"צ, שם שירת כאחראי שידור וכעורך מוזיקלי. גולדברג תיקלט במקום במשך כחמש שנים, והצטרף למייסדים כשותף. עד מהרה ביסס "פסק זמן" את מקומו כמקום הבילוי הכי חם באיזור המרכז. "המוזיקה הייתה דיסקו של שנות ה-80. בהמשך התחלנו לפנות לתלמידי חטיבות הביניים, מאחר שלמבוגרים יותר כבר היה רשיון נהיגה והם העדיפו לנסוע לתל אביב", מספר גולדברג.

זמן קצר לאחר מכן גולדברג המליץ לחברו, שלמה בן דוד, לפתוח עוד מועדון בסמוך אליהם. בן דוד, הידוע בכינויו צצה, פתח את המועדון הנושא את שמו. "סיכמנו ג'נטלמנית שהמועדון שלו יעבוד עם המבוגרים, ואנו עם הצעירים. נוצר דו-קיום בין שני המועדונים", אומר גולדברג

עם הצלחתו של "פסק זמן" החל ביקוש לאירועים פרטיים, ובמסיבת המילניום בשנת 2000 נערך במקום האירוע מספר 3729.

ב-1992 פרש זוארץ מהבעלות על המועדון, וב-1995 פרש גם קסטנבאום. "מה שהחזיק אותנו באותה התקופה היו אירועי הבר-מצווה והבת-מצווה. הביקוש היה גדול. מספטמבר עד יולי היו במועדון אירועים כל ערב. בימי שישי המשכנו עם מסיבות לילדים לתלמידי היסודי משעה ארבע אחר הצהריים עד השעה שבע בערב, לתלמידי החטיבה משמונה בערב ועד שתיים בלילה. ואז התבקשנו על ידי המבוגרים יותר, בעלי רשיונות הנהיגה, לעשות מסיבות עד חמש בבוקר, כדי לאפשר להם להמשיך ולבלות, כשחזרו מהמרכז".

בשנת 1997 החליטו גולדברג ושותפיו למכור את המועדון. "אני עבדתי בו-זמנית גם כמנהל יחסי הציבור של המחלקה העברית ב'הד ארצי', ואחר כך כסמנכ"ל 'מעריב לנוער'. לא יכולתי להתמודד עוד עם משמרות הלילה עד שש בבוקר. בכל פעם שהייתי עוזב את הבית לפני שבתי התעוררה, וחוזר אחרי שכבר הלכה לישון, הייתי שואל את עצמי אם זה שווה".

המועדון נמכר לניר נתנוב ולשותפתו (אמו של עודד גולן, כיום מנכ"ל דור אלון), ומ-2004 פועל המועדון רק באירועי חברות ובאירועים פרטיים. לפני כעשר שנים עבר המועדון לבעלותו ולניהולו של תומר אייזנשטיין, שרכש את חלקו של נתנוב. אייזנשטיין (35), יליד רמת השרון ובוגר תיכון אלון בעיר, התחיל לעבוד במועדון בגיל 14, בהתחלה כיחצ"ן ומגיל 16 כ-DJ, "ומאז אני כאן", הוא אומר. "בגיל 24 החלטתי שאני רוצה לנהל את המועדון, ואחרי כשנה רכשתי אותו. אנו מקיימים כאן מסיבות בר-מצווה ובת-מצווה, וימי הולדת. לא מכבר חגגו לאחד האורחים 90 שנה". 

"פסק זמן" חרות לטובה בזכרונם של רבים מבאי המועדון, שהשתתפו לאורך השנים במסיבות הבר-מצווה והבת-מצווה. איתמר חושן (35), בוגר חטיבת קלמן ותיכון אלון בעיר, מספר: "1997, אני תלמיד בכיתה ח' או ט'. כמעט מדי שבוע היתה מסיבה ב'פסק זמן' — יום הולדת של מישהו מהשכבה, או אירוע שהמקום ארגן והצליח למשוך אליו צעירים, שהיו מגיעים באוטובוסים מאורגנים מכל איזור השרון. מדי יום שישי כולנו היינו מתלבשים יפה, מתבשמים, מתארגנים בקבוצה, צועדים ברחוב אוסישקין ו'חותכים' לכיוון המועדון דרך רחובות בן חיים והנצח. באחת המסיבות הללו היתה הנשיקה הראשונה שלי, וכמו כולם גם אני לעולם לא אשכח אותה. חיכינו לסלואו, בהתחלה הידיים שמרו על מרחק בטוח, בשלב מסוים התקרבנו, הסתכלנו זה על זו ואז זה קרה. אני זוכר את פעימות הלב. את ההתרגשות. אחרי זה הלכתי לשירותים שהיו בקצה המסדרון הקטן והחשוך, הסתכלתי על עצמי במראה בגאווה, וחשבתי לעצמי: 'סחתיין! התנשקת! אתה כבר לא ילד!" אבל איזה ילד הייתי... תמיד יישאר לי זיכרון מתוק מהמקום הזה". 

לדברי נועה רבינוביץ (32), "ב-1998, כשהייתי בכיתה ו', הוריי שאלו איזו חגיגה הייתי רוצה וביקשתי מסיבה גדולה. הייתי הראשונה בשכבה שחגגה לבד בת-מצווה גדולה ב'פסק זמן'. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלי במועדון. אני זוכרת את הכניסה למתחם בדרך אפלולית, ואת הכניסה למועדון, שם היה בר, עם ברזים של קולה, ספרייט וקינלי. מול הבר היתה רחבה ענקית, עם כדור דיסקו, כדור אורות, תותח עשן שמדי פעם הופעל בשירים פופולריים מאוד, וכמובן עמדת הדי-ג'יי. את מסיבות הבת-מצווה והבר-מצווה של רבים מחברי השכבה חגגנו ב'פסק זמן'. בחופש הגדול שבין כיתה ו' ל-ז' היינו מגיעים לשם למסיבות. רקדנו אז לשירי להקות פופ רדודות ונהנינו מכל רגע". 

ענבל באום (35), כיום תושבת כפר סבא, נזכרת: "למרות מגורינו ברמת אביב, 'פסק זמן' היה מועדון הבית שלנו. היו הסעות מאורגנות שלקחו אותנו לימי הולדת ובת-מצוות. אני זוכרת את התא של ה-DJ. היינו רוקדים, שותים קולה וקינלי. אני לא חושבת שכיום יש מקומות דומים לזה. זאת היתה התמימות של פעם, מבחינתי פסק זמן היה כמו גלידה מונטנה של פעם".

מועדון "קומפיוטר"/דוליטל". נוגנה בו מוזיקת רוק, פאנק וגל חדש

בוא לקומפיוטר

מועדון ה"קומפיוטר" נפתח ב-1985, בניהולו של שמחה וסרמן, כגרסה הכפר-סבאית למועדון "פינגווין" המיתולוגי בתל אביב. התקליטנים הראשונים במקום היו שלומי קאופמן, רוברט גיטלמן, שלומי דותן ונועם רותם, שקיבלו את החופש היצירתי לרקוח מקצבים וסגנונות חדשים לתוך הטכנו והברייקביט, ושילבו טראנס עם דארק אייטיז, פאנק, תעשייתי ורוק

"בתור נערים ונערות מכפר סבא העדפנו לבלות במועדונים של תל אביב, אבל בילינו גם ב'קומפיוטר'", שיתפה אחת הכותבות בפורום "קפה דה-מרקר" בחוויותיה. אחת אחרת מוסיפה: "זה היה מועדון הבית שלנו. חגגנו שם ימי הולדת ואירועים, והיתרון הגדול היה שהכל היה קרוב לבית. היינו מגיעים לשם פעמים רבות ברגל. המועדון היה אפלולי משהו, המוזיקה נשענה ברובה על זו שנוגנה במועדונים בתל אביב, וידענו שזה המקום שתמיד נחזור אליו. פעמים רבות היינו נוסעים לבלות במועדוני הפינגווין, השירוקו והליקוויד בתל אביב, ובשעה ארבע לפנות בוקר היינו מוצאים את דרכנו חזרה לקומפיוטר.

"וסרמן היה עומד בפתח והוא כבר הכיר את רוב המבלים הקבועים, בני הנוער של כפר סבא והסביבה. היינו באים אליו ומבקשים להיכנס בלי תשלום. זה היה כמו טקס קבוע כזה. אנחנו מבקשים, וסרמן מסרב תחילה, אנחנו מתעקשים שכבר ארבע בבוקר וגם ככה עוד מעט המקום ייסגר, ובכל פעם הוא היה מתרצה ומכניס אותנו. כשבהמשך נפתח במקום מועדון הדוליטל, זה כבר לא היה אותו הדבר. משהו מתחושת מועדון הבית שלנו אבד".

לא מכבר התארגנה באיזור התעשייה בעמק חפר מסיבה נוסטלגית של כפר-סבאים ילידי שנות ה-70 וה-80, שערכו מחווה למועדון, בעזרת המוזיקה שהשמיעו התקליטנים המיתולוגיים קאופמן, אורן בלישה, ארתור גורדון, אסף זרחי ואלעד קטן

קטן (39), יליד רמת השרון, בוגר מגמת תיאטרון בתיכון אלון, החל לתקלט כבר בגיל 11 (במועדון "פסק זמן" שברמת השרון) ובגיל 14 עבר למועדון "קומפיוטר" שבכפר סבא, שם ניגן מוזיקת הגל החדש — New Wave Rock. 

"תמיד העדפתי לרקוד בקומפיוטר לקצב הרוק", אומר אחד הבליינים במקום, "היה כיף יותר מאשר לרקוד לצלילי הטכנו והטראנס, שתמיד חייבו עזרה מלאכותית בצורת גלולה".

בהמשך, פנה ה"קומפיוטר" לכיוון הרוק האלטרנטיבי, כמו "דפש מוד ו"גאנס אנד רוזס". מסיבות לתלמידי חטיבות ביניים היו נערכות בין השעות שמונה בערב עד אחת עשרה וחצי, עם פיתות, חומוס, נקניקיות, צ'יפס ושתייה קלה. בסיום הערב המתינו להם ההסעות הביתה. החל מחצות נכנסו למועדון תלמידי התיכון. בעל המועדון, שמחה וסרמן, נהג לעמוד בכניסה ולבדוק מי נכנס. "החיילים כבר העדיפו לצאת מהעיר לכיוון תל אביב, רעננה והרצליה", מספר קטן, "ואלינו היו מגיעים אלינו מכפר סבא, מרעננה, מאלפי מנשה ומכוכב יאיר. על סמים ואלכוהול בכלל לא שמעו אז. השמענו רוק ישראלי משנות ה-80 משינה, נושאי המגבעת, פורטיס, פוליאנה פרנק, רפי פרסקי. אהבתי לנגן את שיריו של אהוד בנאי מתוך אופרת הרוק 'מאמי', אבל וסרמן לא אישר לנו להשמיע את 'שיר האונס' בביצועה של מזי כהן

"ב'קומפיוטר' היו האהבות הראשונות שלי. הראשונה הייתה בגיל 15, עד שיום אחד החברה שלי ראתה אותי מתנשק בעמדת ה-DJ שלי עם מישהי אחרת. מועדון ה'קומפיוטר' יישאר בזכרוני כתקופה הכי יפה בילדות שלי, כשהייתי עולה לעמדת ה-DJ ומתקלט לקהל, שחיכה כל השבוע לשמוע את להיטי הגל החדש והרוק האלטרנטיבי. בקרוב נערוך שוב ערב מחווה לקהל המדהים שהיה מגיע למועדון ה'קומפיוטר' — לאנשים שגדלו על המוזיקה הזאת ומתגעגעים לרוח התקופה".

ב-1991 הפך ה"קומפיוטר" למועדון ה"דוליטל", שפעל עד 1996 כ"מועדון רוק חי ובועט", כדברי התקליטן שלומי קאופמן. גם להקת "היהודים" שמחה להופיע שם, ולמקום נהגו להגיע הגיעו צעירים מכל האיזור מכפר סבא, מרמת השרון ומהרצליה. "עד היום אני לא יודע מה ההבדל בין ה'קומפיוטר' ל'דוליטל'", הכריז לא מזמן הסטנדאפיסט הכפר-סבאי גיורא זינגר.