יעקב גבע עדיין מתקשה לדבר על ליל 13 בדצמבר 1989. רק בשלב מתקדם של הראיון יספר שצעקת השכן שלו, "גבע, הבית שלך בוער", עדיין מהדהדת באוזניו. סופת ברקים השתוללה באותו לילה, ואש ניצתה בחלקו העליון של בית העץ של משפחת גבע בכפר ורדים. הלהבות התפשטו במהירות. שניים מילדי המשפחה, אייל, בן שמונה, וליאת, בת שנתיים וחצי, נספו בשריפה שכילתה את הבית וזעזעה את המדינה. אייל היה תלמיד כיתה ג', ואת הערב האחרון בחייו בילה עם הוריו בערב שירה בציבור שהתקיים בבית הספר שניהל אביו. ליאת היתה תינוקת מתוקה בעלת תסמונת דאון שאימצה המשפחה.

האסון קטע את שלוות חייה של משפחה מוערכת שמרבה לתרום לקהילה. מתוך הכאב ונסיונות השיקום נולד מערך שלם של בתים לבעלי צרכים מיוחדים שהקים האב, יעקב גבע, עם הנרי דקואר, שותפו מתרשיחא.

בשנה האחרונה גדלו ממדי הארגון במידה ניכרת. "לחברה הזאת יש חיים משלה, הרבה מעבר למנהליה", אומר גבע. "ככל שאנחנו מזדקנים כך החברה פורחת, ועכשיו היא כבר גדלה מעצמה. לאחר האסון יוכי ואני אימצנו ילדים נוספים בעלי צרכים מיוחדים. הקמת הבתים באה מתוך דאגה לעתידם. היום אנחנו קולטים אנשים מהנגב, מתל אביב, מקיבוצים ומערים בכל רחבי הארץ. שלושת ילדינו המאומצים חיים בבית שלנו בקיבוץ כברי. שני בתים שלנו נושאים את שמות הילדים שאיבדנו בשריפה, "נווה אייל" ו"פרחי ליאת".

כלכלן נוצרי, מחנך יהודי

גבע, 70, איש חינוך, ניהל את "בית חינוך כפר ורדים" ובהמשך היה מפקח במחוז צפון. דקואר, 53, איש כספים, בעל תואר בכלכלה וחשבונאות, עבד במשרדי רואי חשבון כל השנים. 24 שנים חלפו מהיום שהקימו יחד את חברת "קשר" (קיים, שייך, רצוי) וייסדו את הבית הראשון במה שהפך בהמשך לפרויקט חייהם. בתחילת הדרך הם עצמם ניקו, ערכו קניות, גיננו ועסקו בעבודות התחזוקה. באותה העת התפרסם מכרז ראשון של משרד הרווחה להקמת מערכי דיור לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, והשניים ניגשו אליו וזכו. מאז נפתחו 38 בתים, ומתגוררים בהם כ־400 דיירים בקבוצות של שישה עד 18, על פי גודל המתחם, ובגילים משתנים. בימים הקרובים ייפתח הבית הראשון לדוברי ערבית.

צמחתם וגדלתם.
גבע: "הקפיצה הגדולה קרתה בשנה האחרונה, זכינו במכרזים רבים, והיום החברה מעסיקה 270 עובדים ובהם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אמהות בית, מדריכים, עובדים סוציאליים, אנשי תחזוקה ומטפלים שונים".

יעקב גבע במרכז, עם בתו סיגל ושותפו הנרי דקואר. צילום: נחום סגל

דקואר: "הניגודים ביני ובין יעקב מדהימים. אני בא מתחום הכספים, והוא מהתחום ההומניסטי של החינוך. אני חושב מיליון פעם עד שאני מקבל החלטות, והוא מחליט בשנייה שלוש החלטות. הוא יהודי, ואני נוצרי, שתי מהויות שונות בעלות חשיבה שונה ופערי גיל גדולים. בשנים הראשונות היינו עוצרים את המכונית באמצע הדרך בגלל ויכוח, כמו בעל ואשה. היו לנו כל הסיבות בעולם להיכשל, אבל המטרה שלנו ניצחה: הפכנו את החברה שלנו לבית שבו כל אחד קיים, שייך ורצוי, ויצרנו קשר משמעותי בין אנשים. העולם שלי היה מורכב ממספרים עד שפגשתי את יעקב וידעתי שזה הדבר. שמעתי על פעילותו, וכשנפגשנו פתאום ראיתי את המשמעות שמאחורי המספרים".

גבע: "יש המון דרי רחוב שאספנו אלינו, אנשים שיש להם בעיות תפקודיות והם נפלטו לרחוב. בראש השנה קיבלנו דיווח על אדם מנצרת ששוחרר מבית החולים ונפלט לרחוב לאחר שאמו נפטרה. נסענו לחפש אותו. היום הוא פורח אצלנו. יש אדם שנמצא אצלנו מיום שהתחלנו, יש זוגות שנישאו וילדים שנולדו, ואני רואה בהם נכדים שלי".

הוא עדיין דומע עם כל בית חדש שנחנך. "הבתים האלה עושים לנו טוב", הוא אומר. "רעייתי ואני הפכנו לראשונה למשפחת אומנה מסיבות כלכליות. הייתי מורה בבית ספר כשנכנסה אליו עובדת סוציאלית ושאלה אם יש משפחות שמוכנות לדאוג לילדים ותוך כדי כך להרוויח קצת כסף. ברגע שנכנסנו לזה הרגשנו את האנרגיות, שאינן דומות לשום דבר אחר".

נושאת הלפיד

סיגל גבע־קוסן, בתו הבכורה של יעקב, מנהלת שני מערכי דיור בחברה. במשך כמה שנים היתה מורה לחינוך מיוחד עד שהחליטה להצטרף למפעל חייו של אביה, שרואה בה ממשיכת דרכו.

"הרבה פעמים נוצר רושם שבעלי הוסטלים הם בעלי הון שניצבים מול בעלי הצרכים המיוחדים", היא אומרת, "אבל האנרגיות של ההורים שלי נותבו מתוך האבל לנתינה לאחרים. נהרס לנו בית, אבל הקמנו 38 אחרים. העבודה בארגון היתה להורים שלי קודם כל שיקום. גדלתי לתוך החיים האלה ואני מרגישה נושאת הלפיד, ממשיכת מורשת המשפחה".

סיגל היא שמקבלת עליה לספר על הטרגדיה שפקדה את בית הוריה, יעקב ויוכי, שני אנשי חינוך, שבנו בית ביישוב כפרי צעיר, ולצד ארבעת ילדיהם הביולוגיים — סיגל, טלי, נועם ואייל — אימצו את ליאת ועדי, שתיהן בעלות תסמונת דאון.

"הסיבות לשריפה לא ברורות לנו עד היום", היא אומרת. "אולי ברק פגע בבית, דיברו גם על תקלה במערכת החשמל ועל תנור שלא כובה. כשהגג החל לבעור יעקב ויוכי היו בקומה הראשונה מול הטלוויזיה ולא שמעו דבר בתוך הסערה שהשתוללה בחוץ. טלי, שהיתה אמורה להתגייס למחרת, היתה עסוקה באריזת תיק כשלפתע פרצה להבת אש מתוך שקע החשמל בחדרה. במקביל לקריאותיה נשמעה הצעקה של השכן ממול.

"אבא עלה לקומה השנייה וניסה לכבות את הדליקה, שבשלב ההוא עוד נראתה מקומית. אמא סגרה את דלתות החדרים של אייל וליאת, לקחה אליה את עדי בת עשרת החודשים שהתעוררה בבכי והעירה את נועם בן ה־13, שיעזור לאבא. בינתיים הגג קרס, ואבא, שניסה לפרוץ לחדרי הילדים דרך להבות האש, נכווה קשה בראשו ובידיו. אני עברתי לגור עם החבר שלי בחיפה שבוע קודם לכן, ובאותו ערב הייתי בבית ההורים עד 19:00. בפנטזיות ההצלה שלי חזרתי אינספור פעמים לרגע שבו יצאתי מהבית וחשבתי מה היה קורה לו אמרתי להם שאני לוקחת אליי את אייל לכמה ימים.

"אחותי חשבה שהשריפה פרצה בגללה וברחה ליער, ואבא, למרות פציעתו הקשה, רץ אחריה כדי לומר לה שכנראה איבד ילדים ואינו רוצה לאבד גם אותה. לי נודע על המקרה בחצות, כשקיבלנו טלפון משכנה שאמרה בקול רגוע שהיתה שריפה, ההורים שאפו עשן וכדאי שאגיע לבית החולים. ברדיו במונית שמענו שבית בכפר ורדים עולה באש, ובני המשפחה נפגעו אנושות. אמא חיכתה לי בכניסה לבית החולים וברגע שירדנו מהמונית אמרה, 'סיגלי, אין אייל, אין ליאת'.

"לפנות בוקר עלינו לבית וראינו שלא נותר ממנו כמעט דבר. בחדר של אייל נשארו מחברות שלו, ואנחנו שומרים אותן עד היום. ההורים נותרו עם הבגדים שלגופם והיו צריכים להתחיל הכל מאפס".

יש ילד שמחכה לנו

"יש אנשים שהשכול קובר אותם", אומר גבע, "אבל אנחנו קמנו והקמנו אחרים. הפכנו את האסון שלנו למקום של אהבה וחום. כשחזרנו לעבודה אנשים חשבו שהנפילה שלנו היא רק עניין של זמן. הלכתי לבית הספר בידיים חבושות, והילדים ליוו את תהליך ההחלמה שלי. נסיונותינו להביא ילד נוסף לא צלחו, ואז אייל בא אל יוכי בחלום ואמר לה להפסיק עם הנסיונות להרות כי יש ילד שמחכה לאימוץ והוא זקוק לה.

"ואז הגיע אלינו תינוק בן חודשיים וחצי עם תסמונת דאון שנולד בחולון והוריו נטשו אותו. הלכנו לראות אותו, והוא הושיט אלינו את הידיים הקטנטנות שלו. מאז הקמתי עמותה בשם 'לב חם', והיא טיפלה בחריגים ובמיוחדים. הייתי בין מקימי עמותת 'כוכב' שנותנת שירותי שיקום. האמת שזה עושה לנו טוב יותר מאשר אנחנו עושים טוב".

מערך הדיור של קשר הוא מערכת של בתים קשורים ביניהם במכרז אחד ומבנה ארגוני אחד שפועל מתוקף מכרז ומממש את המדיניות של משרד הרווחה. היזמים מכניסים לעניין את חזונם ואת אופיים. סדר היום של הדיירים משתנה. אחדים מהם עובדים בעבודה מוגנת, אחדים בשוק החופשי ואחרים עושים שירות לאומי.

סיגל: "החיים בבתים שלנו מבוססים על בחירה הדדית. המדינה הפריטה את המוסדות הגדולים של פעם למודל משפחתי. ארגונים נוספים פועלים בשוק, והתחרות גורמת לכולם לרצות להיות הכי טובים, גם על חשבון הרווחיות, הנמוכה ממילא. בשלבים הראשונים היו אנשים שלא רצו אותנו בשכונה, ובמקרה אחד הגענו עד בית המשפט העליון וזכינו.

"אנשים עדיין מביעים חשש, אבל היחס אלינו משתנה. היום קיבוצים פונים אלינו כי הבינו שאנחנו יכולים להיות ענף כלכלי לקיבוץ והמבנים שלנו תמיד ייראו יפים ומטופחים. מישהו מראשי הקהילה אמר לנו שהוא רואה בזה את הפרויקט הציוני החדש".