מעברת כפר נחמן | צילום: ארכיון עיריית רעננה

בימים אלה החלו בארכיון לתיעוד תולדות רעננה לתעד את סיפור העולים שהתגוררו במעברת כפר נחמן בעיר, שהיתה אחת המעברות הגדולות ביותר בארץ, ואכלסה כ-600 משפחות עולים, על שטח של 240 דונם. תושבי המעברה לא קיבלו שירותים מוניציפליים, כי לא היו שייכים לשום רשות מקומית. המועצה האזורית חוף השרון וגם המושבה רעננה סירבו לקבל את המעברה על 3,000 תושביה (רובם במצב סוציו-אקונומי ירוד) לחסותם.

לאורך השנים, דרשו תושבי המעברה להסתפח לרעננה, אך ראש המועצה דאז, ברוך אוסטרובסקי, התנה את סיפוחה בהוספת שטחים לתחומה המוניציפלי של רעננה. בשנים 1954-1953 ערכו מאות מתושבי המעברה הפגנות סוערות ברחוב הראשי של הרעננה, על רקע הסיפוח המתעכב ובדרישה לספק להם עבודה. ההפגנות הסתיימו, לא פעם, בהתנגשות עם המשטרה ובמעצר מפגינים. רק בתחילת שנות ה-60 עברו תושבי המעברה בהדרגה לדיור קבע ברעננה, בהרצליה וברמת גן, והתושב האחרון עזב את המעברה במרס 1964.

"חיינו בחמולות"

במסגרת מפרויקט התיעוד, חלק מיוצאי המעברה כבר אותרו ורואיינו, ואפילו השתתפו בערב שארגן הארכיון, בהנחיית יוסי אלפי, שכותרתו "צנע-צנע". אחד מהם הוא התינוק הראשון שנולד במעברה, הרצל אדיר (68), לבית משפחת פתאי. כשהוריו עלו לארץ מעיראק ב-1951, עם שני ילדים, אמו היתה בחודש השביעי להריונה, ועד הלידה עבדה בשדה, באיסוף תפוחי אדמה ובוטנים. במעברה נולדו לו עוד שני אחים. בשלוש השנים הראשונות גרו באוהל, אחר כך בצריף עם שירותים בחצר. "חיינו בחמולות, כמו משפחה אחת גדולה, עם דלתות פתוחות ואירוח לבבי, ובאינטגרציה בין-עדתית מלאה. היינו משחקים כדורגל, בונים עגלות וקורקינטים. היינו יצירתיים", מספר הרצל השבוע.

הרצל אדיר. "היתה לנו ילדות מאושרת" | צילום: אסף פרידמן

כילד הוא עבד בשדות הסמוכים למעברה, קטף תפוזים, עגבניות וגזר, אסף תפוחי אדמה ובוטנים, ובמקום כסף קיבל ירקות ופירות. "היינו משפחה דלת אמצעים", הוא מספר. "הוריי, שלא ידעו את השפה העברית, התקשו להתאקלם".

אביו, שהיה סַפָּר בעיראק, עבד גם בעירייה וגם כשומר בקולנוע "אורות" בעיר. אגב, כל בני המשפחה (מסבו ועד ילדיו) הם סַפָרים, והדוד שלו, רחמים פתאי, היה הספר של המלך העיראקי.

הרצל למד במעברה עד כיתה ד', אצל המורה שלום שמיע, שאלמנתו לטיפה (90) מתגוררת עד היום ברעננה. "למדנו בכיתות רב-גילאיות ורב-עדתיות", הוא מציין. אחר כך עבר לממלכתי א' ברעננה (לימים, בית ספר "מגד"). "בסך הכל הייתה לנו ילדות מאושרת", הוא אומר. "ההורים שלנו הקריבו הרבה כדי שהילדים שלהם ילמדו. היה להם חשוב שנהיה מחונכים ומשכילים".

בהמשך למד סַפָּרוּת אצל דודו ברמת גן, ובאותו הזמן למד שם בתיכון. אחיו למד בתיכון אורט שפירא בכפר סבא, ואחותו בתיכון ברעננה. בהמשך לימדה אחותו בבית ספר ממלכתי ב' בעיר, במשך 32 שנה. משפחת פתאי עזבה את המעברה ב-1963, בין המשפחות האחרונות, ועברה לרחוב כצנלסון בשיכון עובדים ברעננה, שם גרו הוריו עד יומם האחרון.

לאחר שהשתחרר משירותו כספר צבאי, פתח הרצל מספרה ברחוב אחוזה שברעננה. בין לקוחותיו היו ארבעה ראשי מועצה וראשי עיריית רעננה: יצחק שקולניק, בנימין וולפוביץ, זאב בילסקי ונחום חופרי, וגם יו"ר הכנסת, שלמה הלל, מי שעמד בראש מבצע העלייה של יהודי עיראק. במרחק קצר מהמספרה שלו נמצאות שתי המספרות של בניו.

נחום שוקי. ניהל את פנימיית הכפר הירוק | צילום: אסף פרידמן

"חברים מכל העדות"

משפחת שוקי על שבעת ילדיה הגיעה ב-15 במאי, 1951, למעברה (עוד בת נולדה בארץ) מצפון עיראק. האב היה מורה לערבית. תחילה שהו במעברת האוהלים בפרדס חנה. האב עבר הכשרה קצרה בבית המדרש למורים בחיפה, ולאחר שקיבל עבודה כמורה בכפר קאסם, הועברה כל המשפחה לצריף קטן במעברת כפר נחמן. האב מילא גם את תפקיד יו"ר ועד המעברה, וטיפל בענייני התושבים.

נחום שוקי (78) נכנס לכיתה ו' בבית הספר של המעברה, ולמד בכיתה אחת עם תלמידים שעלו מהארצות: רומניה, הונגריה, פולין, פרס, לוב, מרוקו, תימן ועיראק. "היו לי חברים מכל העדות", מדגיש נחום.

הוא השתתף בפעילויות של קן הנוער העובד במעברה, וזוכר את הפעולות שהתקיימו לאור נרות כי לא היה חשמל, עד שהמדריך הצליח להשיג מנורת לוקס. "הקשבנו למוזיקה מתקליטים שנוגנו על פטיפון חורק, שרנו, רקדנו ושיחקנו פינג-פונג", הוא מספר. בכיתה ח' הוא עבר לבית הספר החקלאי הכפר הירוק, והתגורר שם בפנימייה.

חמישה מאחיו הלכו בעקבותיו ולמדו בכפר הירוק. שניים מהם רופאים - הגינקולוג ד"ר אורי בן ניסן, ומנתח העיניים ד"ר דוד בן ניסן. אח שלישי, יונה שוקי, הוא מורה לחינוך גופני. ב-1956 עזבה המשפחה את המעברה לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. אחרי שחרורו מהצבא, חזר נחום לכפר הירוק, ונשאר שם 18 שנה כמדריך, כרכז הדרכה וכמנהל הפנימייה. בהמשך היה קמ"ט חינוך בעזה ומפקח במשרד החינוך.