אסתר שקלים. "גברים בגילי, במיוחד המזרחים, לא רוצים אישה מלומדת" | צילומים: אסף פרידמן

האם אתם נוהגים להניח בקבוקי קולה, חמוצים וזיתים שחורים על שולחן החג? אם כן, אל תתפלאו אם השנה הקרובה שלכם תהיה שחורה משחור, חמוצה להחריד ושופעת דאגות. "זאת אמונה ששגורה בקרב לא מעט עדות", מבהירה אסתר שקלים, חוקרת קהילות ישראל, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב בתחום מקורות זרים ולא יהודיים של מנהגי יהדות איראן, מזרח ואשכנז.

ומה עם התפוח בדבש?

"המנהג הזה מסמל מתיקות בשנה הקרובה והמתקת דיננו ביום הדין. אכילת דבש היא הברקה אשכנזית, שזלגה בהמשך לעדות המזרח, אם כי חלק נמנעו מאכילת דבש בגלל כשרות, ואכלו תפוחים מבושלים בסוכר. בקהילות מגורשי ספרד נוהגים לטבול את הריאה של הפרה בדבש".

ריאה בדבש? יאמי.

"הרעיון הוא שתהיה לנו שנה קלה, ולא כבדה מעול הצרות. אצל יהודי פרס מקובל לאכול ריאה מבושלת, ללא דבש, ולבקש "יהי רצון שתהיה שנה זו קלה עלינו כרֵיאָה".

נפתח לי התיאבון. מה עוד?

"בעדות המזרח יש תמיד דג בראש השנה. המנהג החל בספרד במאה ה־14 והתפשט לאשכנז ולארצות המזרח. יש שאוכלים את עין הדג נגד עין הרע אבל זה לא רשום בשום סידור. הדג מסמל פריון בזכות ריבוי הביצים של הנקבה, ולפיכך מברכים 'שנפרה ונרבה כדגים'".

שמים עלייך עין. מנת דג | צילום: ריאן

מה עם גזר?

"אשכנזים, בעיקר ממזרח אירופה, אוכלים בערב ראש השנה גזר ומבקשים: "יהי רצון שתגזור עלינו גזירות טובות", כי ביידיש נקרא הגזר "מֶעהרן", שמשמעו גם לִרְבּות. יש המגישים את הגזר בצורת עיגולים, כסמל לשפע ופרנסה טובה".

בושה למשפחה

בנוסף להיותה חוקרת, שקלים (63), תושבת רעננה, חוטאת גם בכתיבת שירים. השבוע יצא לאור ספר השירה השני שלה, 'מה אישה צריכה לדעת' (כנרת, זמורה ביתן). שם פרובוקטיבי, שמתייחס לאפליה הנשית ודחיקת הנשים למטבח, בהתאם למסורת הפרסית, עליה גדלה. הספר מוקדש לאמה של שקלים, נורית ז"ל, שהייתה עקרת בית. אביה, פרץ, לעומת זאת, היה איש קריירה מצליח, בעל רשת שטיחים, שנודע בכינוי 'מלך השטיחים'.

שקלים, שעלתה לארץ מטהרן בגיל ארבע, סירבה להיכנע לנורמות המשפחתיות. "בחברה שבה גדלתי מחנכים אותך להתחתן וללדת ילדים בלי קריירה משלך, בהנחה שהקריירה באה על חשבון המשפחה", היא אומרת, "לא ידעתי איך להגשים את התפקיד שהועידו לי בחברה הפטריארכלית. הייתי הראשונה במשפחה שלמדה. כל הבנות המזרחיות בתיכון הופנו למסלול מקצועי. אני ניצלתי כי הייתי תלמידה מצטיינת, ראש מועצת התלמידים ופעילה חברתית בבני עקיבא".

לצבא היא לא התגייסה. "מאוד רציתי להתגייס אבל לא היה לי אומץ, בגלל הכבוד להורים. הדודים שלי ששירתו בצבא אמרו ש'חיילות זה מזרן'. הגברים עשו מה שהם רצו באותה תקופה. אם הייתי מתגייסת הייתי ממיטה חרפה על המשפחה, אז הלכתי לשירות לאומי".

אבל על הלימודים לא הסכמת לוותר.

"היה לי ברור שאלך לאוניברסיטה. ויתרתי על החלום להיות עורכת דין ובחרתי בהוראה כדי לחזור הביתה בצהריים לילדים, למרות שהרגשתי שלהיות מורה קטן עליי".

היא סיימה תואר ראשון בספרות ובהיסטוריה ותואר שני באוצרות, בלימודי מזרח ויהדות ובגיל 24 התחתנה. "זה נחשב אצלנו לגיל מאוחר ובמשפחה לא ראו בעין יפה את ההשתהות", היא אומרת, "ההורים שלי שמחו שהלכתי לאוניברסיטה, אבל הפחד שלהם היה, 'מי יתחתן איתה?'".

העובדה שנישאה לאשכנזי גררה תגובות נלהבות. "להתחתן עם אשכנזי בעדה שלנו נחשב אז לכבוד גדול. חברות היו שואלות אותי, 'איך תפסת אשכנזי?', ואני שואלת, למה לא שאלו אותו איך הוא תפס אותי?".

לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, והם חיו ארבע שנים בארה"ב בשל עבודתו של בעלה. "הייתי מעורבת בקהילה היהודית, לימדתי עברית וראיתי את הנשים האסרטיביות שסביבי. הן נתנו לי כוח להתגרש".

וזה עבר בשלום במשפחה?

"בחברה הפרסית את לא אמורה להתגרש, זאת בושה למשפחה. ואני עוד העזתי להתגרש מאשכנזי. אבל הזוגיות הסבה לי צער, לא היה לי טוב ולא היה בזה עוד טעם. החלטתי שימות העולם, אני מתגרשת".

במקביל לגירושים, פיתחה שקלים מודעות חברתית הולכת וגוברת, לא רק כאישה בעולם של גברים אלא גם כמזרחית המוקפת באשכנזים. "הייתה פה הגמוניה תרבותית אשכנזית, שבה המזרחים היו שם נרדף לפרימיטיבים, מטומטמים, מלוכלכים, חמומי מוח ועצלנים", היא אומרת. "הבעיה היא שאנחנו, המזרחים, הפנמנו את מגילת ההאשמות הזאת, לפיה אנחנו זבלים. בלענו את החארטה".

התביישת להיות מזרחית?

"כשהייתי קטנה התביישתי, כי למה שארצה להיות שייכת ל'אפסים' האלה. עברתי תהליך כואב וארוך עם הזהות שלי. היה פער בין מה שקיבלתי בבית לבין מה שקיבלתי בבית הספר. באוניברסיטה גיליתי שהכל אירופה. לא למדנו על אף סופר או משורר מזרחי שתרם למדינה. הקיבוצניקים נחשבו כחלוצים שתרמו למדינה ואת תושבי עיירות הפיתוח לא ראו ככאלה. בהמשך הייתי גאה לייצג את המזרחיות. לא ניסיתי למחוק את הסממנים המזרחיים שלי, כי הייתי גאה מכדי לעשות את זה".

"מה אישה צריכה לדעת" - ספרה החדש של אסתר שקלים

מי האישה המושלמת?

שקלים, לשעבר מנהלת 'המרכז למורשת קהילות ישראל' במוזיאון ארץ ישראל, עובדת כיום במשרד החינוך, במרכז ההדרכה למורים של מינהל חברה ונוער במחוז תל אביב. היא גם כתבה ספרים ומאמרים בתחומי התמחותה ובנוסף לכך כותבת שירים. ספר השירה הראשון שלה, שהתפרסם ב־2006, נקרא 'שרקיה' (רוח מזרחית עזה), וזכה לביקורות טובות. השבוע, כאמור, ראה אור ספרה השני, 'מה צריכה אישה לדעת'.

אז מה צריכה אישה לדעת?

"תל אביבית תיתן תשובה אחרת מסבתא שלי, שהתחתנה באיראן בגיל 12. כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת זה לבשל, להיות נאמנה לבעלה, ולעשות מה שבעלה אומר. היא גם ילדה לו הרבה בנים ונחשבה לאישה המושלמת, אבל היא לא ידעה לקרוא. בחברות המסורתיות הפטריארכליות ילדות בנות 12, 13 היו מתחתנות. הורי החתן היו עושים לכלה מבחני בישול. היא הייתה צריכה להראות שהיא בענייני המטבח ולבשל להם. גם בעדות אשכנז זה היה ככה. לא היה אז מושג של מתבגרים. זה מושג של העת החדשה".

בשירה 'כל התורה כולה' כותבת שקלים: "אז במטבח, גילתה לי אמי את כל התורה כולה על רגל אחת, בפרסית: 'בוחור, אודם נדה', בלעי, סתמי והחרישי".

אז בלעת, סתמת והחרשת?

"אני שונה מסבתא שלי, והשאלה שאני שואלת בשיר 'מה צריכה אישה לדעת' הוא מי יתחתן איתי. סבתא שלי הייתה עטרת בעלה לפי המסורת היהודית. אני רציתי ללמוד ולדעת, אבל בסוף אני שואלת: מי יעטרני? העטרת של מי אני?".

ואת רוצה למצוא בן זוג?

"אני מאוד רוצה למצוא בן זוג אבל גברים בגילי, במיוחד המזרחים, לא רוצים אישה מלומדת, למרות שחלק מהדור הצעיר חושב אחרת. גברים בגילי פוחדים מאישה משכילה מהם או כזאת שמרוויחה יותר מהם. בפגישות איתם אני לא מספרת על עצמי. יש גברים שלראות אותי בטלוויזיה או לשמוע אותי ברדיו עושה להם רע. פעם הייתי מתנצלת על כך. היום אני מבינה שאם גבר לא יכול להכיל אותי זו בעיה שלו, לא שלי. עברתי תהליך ארוך של קבלה עצמית. למשל, יצאתי עם גבר שהשפה שלו הייתה דלה. השתדלתי לדבר בצורה נמוכה אבל לא עמדתי בזה. הבנתי שאין לי מה לעשות עם מישהו שלא קורא ומתעניין. היו לי כמה מערכות יחסים אחרי הגירושים אבל ללא המשך".

מה דעתך על הדרת נשים בחברה הישראלית?

"בבית ספר חרדי מקפידים שאישה לא תהיה מורה של בנים, אבל אין להם בעיה שגבר ילמד בנות. לא יכול להיות מצב שבו מורות דתיות לא יכולות ללמד גם בנים. לגבי הדרת נשים, רבני עדות המזרח והספרדים יותר סבלנים ופתוחים מאשר רבני אשכנז והפסיקה שלהם לרוב יותר מתונה".

מגדירים אותך כאישה פמיניסטית.

"אני לא אוהבת את ההגדרה, כי המושג נושא הרבה קונוטציות אנטי גברים שלא מתאימות לי. אני מתנגדת לפמיניזם הלעומתי, שיש בו שנאת גברים, ולעתים גם איבה למסורת ולמורשת היהודית, כמו השיר 'ברוך שעשני אישה בצלמו'. גם קשה לי להזדהות עם הפמיניזם החילוני, שנוגד הרבה פעמים את המסורת".

בשבוע שעבר הוחלט ליישם את מסקנות ועדת ביטון ולהכניס למערכת החינוך חומר לימודי על יהדות המזרח וארצות האיסלאם. מה דעתך?

"כל הכבוד לשר החינוך שהקים את הוועדה. למרות שמחצית מהדתיים הם מזרחים, אין ביטוי הולם לתרבות ולהיסטוריה שלהם".

מצב האישה עדיין גרוע היום?

"האווירה השתנתה. מצב הנשים היום טוב יותר. האפליה פוחתת והכוח הנשי עולה, גם אצל הש"סניקיות, כי הן המפרנסות בבית. אצל האשכנזים, במיוחד הפולנים, לאישה יש מה להגיד יותר מלגבר. כיום גבר מזרחי יכול להתגאות בזה שהוא מבשל בבית, לא מעט בזכות תוכניות הריאליטי. לפעמים אני בהלם מזה שגברים בני 70, שעלו ארצה, אומרים 'אני מבשל בבית'. עד לפני עשר שנים גבר מזרחי היה מסתיר את העובדה שהוא מבשל בבית".