"ללכת רגלי, לעוף" — זה שמה של התערוכה, שתוצג החל מהשבוע בגלריה "על האגם" ברעננה. עשרות אומנים מהארץ ומהעולם, המתמודדים עם מחלת הפרקינסון, יציגו את עבודותיהם בתחומי הציור, הפיסול והצילום.

צילום: אסף פרידמן

"פרקינסון היא מחלה נוירולוגית פרוגרסיבית, כשאחת מהתופעות האופייניות לה היא דחף יצירתי מוגבר בתחומי אומנות למיניהם", אומרים בעמותת פרקינסון ישראל. העמותה יזמה את התערוכה, כדי להעלות את המודעות למחלה ולשנות את תדמיתה בעולם. "המסר להעצמת החולים הוא שיצירתיות היא כלי להתמודדות עם אתגרי המחלה ולשיפור איכות החיים", אומר יו"ר העמותה, עמיר כרמין.

"התערוכה היא עוד דרך יצירתית להתמודד עם המחלה", אומרת בלהה לוי (63) מרעננה, שמציגה בתערוכה שלושה מציוריה. "הציור בשבילי זה לא רק לצייר, זו דרכי לא להיכנע למחלה, אלא לנהל אותה".

היא ילידת רעננה, בוגרת אוסטרובסקי, בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בייעוץ ארגוני, אם לשניים. לפני תשע שנים חשה כאבים במפשעה והתקשתה בהליכה. אורתופד קבע כי מדובר בשחיקת סחוס, אך הנוירולוג שבדק אותה בישר לה שלקתה בפרקינסון. "שמחתי שלא מדובר בניוון שרירים", אמרה. מאז מחלתה הידרדרה, והיא עוברת ממצבי תפקוד למצבי חוסר תפקוד מוחלט, ON-OFF, כדבריה. "אני מתקשה לקום וללכת. יד שמאל בקושי מתפקדת, לא זזה, מאובנת. בהתחלה כעסתי עליה, אחר כך הבנתי שהיא חלק ממני ושאני צריכה לטפח אותה".

בשנים האחרונות נטשה את מקצועה כיועצת ארגונית, התמקדה בכתיבה והוציאה לאור שני ספרים. כבר בילדותה הרבתה לכתוב, אולם החלה לצייר רק לאחר שמלאו לה 30. לפני המחלה ציירה דיוקנאות בגירי פסטל, ולאחר שפרצה המחלה היא מציירת רק ציורים מופשטים, צבעוניים מאוד. "מכיוון שאני מרבה לעסוק במילים, הציור מאפשר לי להתבטא בלי מילים, ומעניק לי סיפוק מיידי. זוהי יצירה ספונטנית, אינטואיטיבית, שמתפרצת מתוכי, תוך אלתור, בלי לתכנן. היד שלי מציירת, לא הראש".

מעולם לא הסתירה את מחלתה מהסביבה. "הבנתי שאני צריכה להשקיע את האנרגיה שלי כדי לנהל את מחלתי, ולא להיות חסרת אונים. בתוך תוכי אני לא מתייחסת לעצמי כחולה. אני מתייחסת לפרקינסון כחלק ממני, ומעריכה כל פעולה שאני מסוגלת לעשות. אני יודעת שאני מתמודדת עם מחלה שאין לה מרפא, ומידרדרת בהדרגה, ושעם התרופות והפעילות הגופנית, החוזק הנפשי שלי ואופן ניהול המחלה הם שיאטו את ההידרדרות שלה, ויגבירו את יכולת העמידה שלי, ואם אני יכולה ליצור — משמע שאני קיימת".

"לא מתים מזה"

"פרקינסון היא לא מחלה שמתים ממנהולחולים יש דחף תמידי להמשיך לעשות כדי לחיות", מוסיף אלכס גל (77) מכפר סבאשאובחן לפני יותר מעשור. "הצורך לעשות משהו מפתח את היצירתיותמבחינתיהפיסול בחימר הוא מעין פיזיותרפיה לידיים שלי".

הוא נולד להורים ילידי פוליןפליטים שנמלטו מאימת הנאציםבאמצע הדרך מרוסיה לקירגיסטןשם גדל עד תום המלחמהב-1948 עלו הוריו לארץ והתיישבו ביפואת שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר כמכונאי מטוסיםאחרי שהשתחרר התקבללתעשייה האוויריתעסק בתכנון התקנות מיוחדות במטוסי ניסויולאחר ביטול פרויקט הלביא פרשוהחל ליצור ויטראז'ים לבתי כנסת ולבתים פרטיים. לאחר מכן עבר לחברת הייטקוחזר שוב לתעשייה האוויריתשם עבד עד פרישתו בגיל 70. הואנשוי בשניתאב לשתי בנות של אשתו השנייה ולבן משותףוסב לשלושה נכדיםבתו החורגת מנישואיו הראשונים נהרגה בתאונת דרכיםוהיא בת 18 וחצי.

הוא עוסק באומנות מגיל צעיר. "תמיד הייתי התלמיד בכיתה שיודע לצייררק בגיל 23, כשחזרתי מהטיול שאחרי צבאהחלטתי ללמוד ציור באופן רציניתחילה למדתי במכון לאומנות פלסטית בבת יםושם הכרתי את אשתי הראשונהשנינו עברנוללמוד בבית הספר הגבוה לציור בתל אביבבו-זמנית עם עבודתי בתעשייה האוויריתבגיל 40 התחלתי לפסלבאותו הזמן התחלתי גם לצלםוהשתתפתי בכמה תחרויות צילוםואולםמאחר שאני מעדיף יצירה תלת-ממדית על פני דו-ממדית,העדפתי את הפיסולאחרי שנה אינטנסיביתהפסקתי לפסל למשך 30 שנהעברתי לייצור ויטראז'יםואחר כך מיקדתי את היצירתיות שלי בתכנון באמצעות מחשבאגבגם את הפסל הסביבתי מברזלשיצרתי עם חברי מועדון 'השרון', שניצבבצומת הרצל-בן גוריון בכפר סבא — תכננתי באמצעות מחשב".

אלכס אובחן כחולה בפרקינסון לפני 13 שנהאך לדבריוהמחלה קיננה בגופו שנתיים קודם לכןהוא הבחין בסימניהכשנוכח כי בזמן הליכה יד שמאל שלו לא מיטלטלת במקביל לרגל ימין. "היא ממש לא זזהגם היו לי אפיזודות של רעידת ידיים.הלכתי לנוירולוג בעל שם עולמי בתחוםוהוא אמר לי: 'יש לך פרקינסון'. הדבר הראשון ששאלתי היה: 'מה אני עושה עם זה?' והוא השיב לי: 'שאל את ד"ר גוגל'. מאז אני חי את הפרקינסוןזה כמו עלוקה שנדבקה אלייההתפתחות היתה איטית,והחלה גם הידרדרות איטיתידי השמאלית בקושי זזהקצת מאובנתוכשאני מתרגש או אוחז בכוסידי הימנית מתחילה לרעודואולםכאשר אני נוגע בחימר ומעצב אותוהיד מפסיקה לרעודגם הרגל השמאלית שלי עצלהבאחרונה התחלתילאבד את הראייה בעין שמאלבשל ניוון רשתיתהראייה התלת-ממדית השתבשההעומק נפגעאני מתקשה במיקודוזה קצת מפריע לי בזמן הקלדה במחשבוגם בעת הפיסול"

לשכוח מהמחלה

"מבחינה מסוימתהצילום הוא חלק מהטיפול במחלה שלי", אומר הצלם חאקו (יעקבגייפמן (63) מרעננהשלקה בפרקינסון לפני תשע שנים. "תמיד צילמתיאבל לא באותה האינטנסיביות כמו היוםלשמחתיאין לי כמעט רעידות בכפות הידיים,ולכן אינני מתקשה למקד את העדשה ולצלם. הפרקינסון מקשה עליי יותר בהגעה למקומות הצילוםאפשר בהחלט לומרשאני נהנה כל כך מהצילוםשהוא משכיח ממני את המחלה".

גייפמן, יליד מקסיקו, נשוי, אב לשלושה וסב לאחת, עלה לארץ בגיל 18, למד כימיה באוניברסיטה, שירת ככימאי במעבדת חיל האוויר, ואחר כך עשה הסבה מקצועית למחשבים, והקים את מחלקת אבטחת מידע בחיל. גייפמן פרש מצה"ל אחרי18 שנה, עבד במשרד ראש הממשלה ובהמשך בחברת סטארט-אפ, עד שחלה. את סימני המחלה הראשונים גילה, כשהבחין שהוא פוסע בצעדים קטנים כשגופו נוטה קדימה. רופאת המשפחה שלחה אותו לנוירולוג, וזה קבע מיד שהוא חולהפרקינסון. למחלה השפעה גם על הזיכרון, וגם על היכולת החישובית. כחלק מהידרדרות המחלה החל קולו להיחלש, ויכולת הדיבור שלו נפגמה במקצת. כדי לשפר את תפקודיו המוטוריים הוא מרבה בפעילות גופנית: חתירה בירקון, תיפוףטיפולי, ריקודים סלוניים ותרפיה בתנועה. כך הצליח להפחית את עוצמתן של כמה תופעות, ושיפר את שיווי המשקל, את הזיכרון, את היכולת להזיז את עכבר המחשב ואת היכולת לבצע כמה פעולות בו-זמנית.

צילום: אסף פרידמן

בילדותו הרבה לצייר (כמו אמו וסבו), למד ציור אצל מורה פרטיתוהחל גם לצלם. "אני אוהב לצלם דברים לא טריוויאלייםשלא כל אחד שם לב אליהםכמו השתקפויות למשלהנושא החביב עליי". בתערוכה הוא מציג שלוש תמונותשלולית קטנהשהצטברה על אבן שחורה בטוסקנהתמונה מופשטתשל השתקפויות וריצודים צבעוניים בנייר אלומיניום מקופלששימש לעטיפת הכריך שלו ("כל אחד יכול למצוא שם מה שהוא רוצה"); והשתקפות של הסביבה בתוך כפית. "יש גם משהו חיובי בפרקינסוןכי הוא נתן לי את הזמן הפנוי לצלם וליהנות מהאומנות הזאתזה עושה את החיים טובים יותר".

גם הצייר מיכאל מוליאבין (69), מהנדס מכונות מאשקלוןשלקה בפרקינסון לפני שבע שניםמציג בתערוכההוא נחשב חולה מתקדםובזכות טיפול מתקדם שהחל לקבל באחרונההרגשתו הולכת ומשתפרתוהוא אופטימי.

הוא החל לצייר עוד בילדותווחזר לציור לאחר שחלה. "הרופא שמטפל בי אמר לישכחלק מהטיפול במחלה חשוב שאעסוק גם בריפוי בעיסוקולפני כשנה וחצי חזרתי לצייראני מצייר במכחולבעיקר דמויות אנשים ובעלי חייםהעבודה במכחולדורשת דיוק רב ועבודה מוטורית לא פשוטהאני מצייר בידי השמאלית, אף על פי שאני ימניכי ידי הימנית לא מתפקדת בכללהציור מעניק לי סיפוק רבועוזר לאצבעות ידיי לתפקד טוב יותרמעין 'התעמלותלאצבעותהתחלתי לנסות שוב לציירביד ימיןואני מקווה שאצליחהמסר שלי לחולים מתקדמים במצבישגם הם יכולים ליהנות מאיכות חיים טובה ומחדוות יצירה".