גילי כהן (משמאל) עם מאמנה שני הרשקו | צילום: איגוד הג'ודו

טירוף הג'ודו האוחז במדינה לאור סיקור טורניר גרנד סלאם אבו דאבי, כזכור, טורניר בו נאסר על הספורטאים הישראלים לשאת סממנים ישראליים - ודווקא בו הצליחה נבחרת הג'ודו שלנו לגרוף מדליות רבות. יש לזכור כי בעבור רוב הג'ודאים מדובר בהישגים שרחוקים  מלהיות הישגי השיא שלהם.

גילי כהן הרעננית לדוגמא (26, עד 52 ק"ג) זכתה לפני כחודש במקום החמישי היוקרתי באליפות העולם, וזכתה בעבר אף במדלית הארד באליפות אירופה החשובה מספר מונים מזו של אבו דאבי - רשימת הישגיה הארוכה והמיוחדת מתפרשת לאורך שנים.

עם זאת, ובמיוחד לאור העובדה שאיגוד הג'ודו העולמי עדיין נמנע מלכנות את הג'ודוקא המנצחים "ישראליים" מספר ימים אחרי נצחונותיהם, הטורניר הזה הפך להיות לא פחות מסמל עמידה מול איגוד שלא מכיר בזהות הלאומית שלהם.

כהן, אלגנטית מחוץ למזרן כמו גם עליו, פירסמה 'פוסט' מרשים בפייסבוק כשעות ספורות אחרי הקרב. בהודעה זו היא לא עסקה בניצחונה הגדול שלעצמו, אלא דווקא ביריבתה בקרב על המדליה, הפורטוגלית ז'ואנה ראמוס, ועל הרעות שהאחרונה הפגינה במהלך התחרות. משהו קצת אחר במקומות בו רגש הלאומיות מפומפם ביתר שאת. עדיף שניתן למילים, שנכתבו במקור גם באנגלית, לדבר בעד עצמן:

"אפשר לדבר על אבו דאבי, ויזות, דגל ופוליטיקה, אבל אני בוחרת לספר על ז'ואנה ראמוס. הפעם הראשונה שנפגשנו לקרב הייתה ב-2013, ומאז אנחנו מתחזקות יריבות ספורטיבית עם מאזן דומה של ניצחונות והפסדים.

"הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה באליפות אירופה באפריל, ולאחר קרב עיקש וניקוד זהב ארוך היא ניצחה אותי. ההפסד בתחרות המטרה ישב עליי זמן מה, והיום התחרות באבו דאבי סיפקה לי הזדמנות לתקן.

"בקידה של סוף הקרב אחרי הניצחון, ראמוס לחצה לי את היד, משכה אותי לחצי חיבוק ואמרה לי באוזן שהיא גאה בקרב שלנו. כשפגשתי אותה מאחורי הקלעים לפני חלוקת המדליות היא אמרה לי כמה היא שמחה שזכיתי במדליה במיוחד בתחרות הזו. היא חזרה על זה פעמיים והיה ברור שהיא מתכוונת לכל מילה.

איזו דוגמה לספורטאית למופת ואדם מיוחד. המחווה שלה נגעה לי ללב והזכירה לי כמה ספורט בכלל וג'ודו בפרט יכולים לרגש. כל הכבוד ז'ואנה, תודה שזכיתי לחלוק איתך חוויה מיוחדת שכזו".

הפוסט המקורי של כהן בפייסבוק