שניר שוקר | צילום: ראובן שוורץ

"פה בסוף הרחוב גדלתי", מסמן שניר שוקר בשעה שאנחנו יושבים בבית קפה באחוזה, תוך שהוא מבטא בצורה מושלמת את משמעות הביטוי "שחקן בית". הנער מקריית שרת כבר בן 28, שותף מלא ובכיר בתהליך שעברה הפועל רעננה מהימים בליגה הלאומית ועד לביסוס מעמדה האיתן בליגת העל.

וכמו לאורך כל הקריירה, גם בעונה שהתחילה בפציעה שהשביתה אותו ל-8 חודשים, היה זה שוקר עם שער ניצחון דרמטי בדקה ה-94 מול קריית שמונה במחזור ה-30, ושער נוסף בתיקו במחזור הסיום שהוריד את הפועל תל אביב ליגה – שהבטיחו את מקומו בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. גם בעונה בה מיעט לשחק.

שניר, מה מונע מהכדורגל ברעננה להפוך להיות להיט?

"אני חושב שאנחנו להיט, קבוצה ברעננה עם תקציב מינימום וכמעט בלי קהל בליגת העל שעושה את ההישגים האלו. להגיע לפלייאוף עליון זה כמו לזכות באליפות ברעננה, רק לשרוד בליגת העל זה הישג. מצד שני, צריך לחבר את העיר לכדורגל. אתה יודע - זו לא עיר של כדורגל, זו עיר של הייטקיסטים, מבוגרים ודתיים... אם היה מגרש בתוך העיר ובימים האחרונים באמת מדברים על זה. שמעת שאמרו על אצטדיון אפשרי ברעננה שזה עלול להיות כמו פיל לבן, אז אני רוצה להגיד שלא צריך לקפוץ לאצטדיונים כמו סמי עופר.

"בעיר כמו רעננה מגרשים כאלה באמת יהיו פיל לבן, אפשר לעשות עכבר קטן, כמו האצטדיון בעכו. אומרים שמחפשים שטח ברעננה, אנחנו עדיין לא ניו יורק, יש מספיק שטח וצריך לזרז את העניין הזה, כי בסופו של דבר בלי מגרש לא נוכל ליצוראת גרעין האוהדים שאנחנו רוצים".

העונה שעברה לא הייתה פשוטה מבחינה קבוצתית ואישית

"מבחינה קבוצתית עשינו עונה בינונית אפשר להגיד, אחרי שבעונה לפני כן הגענו לפלייאוף העליון. אז ברור שהייתה ציפייה להתקדם עוד קצת, כמו שהתקדמנו בשמונה השנים האחרונות. פתחנו את העונה לא טוב, ובסופו של דבר הגענו למצב של הישרדות בליגה. העיקר שסיימנו את זה לפני סוף העונה, שזה דבר חשוב. השנה נלמד מטעויות, וננסה להתקדם עוד מקום-שניים בטבלה.

"מבחינה אישית, התחלתי את העונה בקטסטרופה, נפצעתי במחנה האימונים, חזרתי רק לקראת סוף העונה. מצד שני, עשיתי את השערים החשובים שלנו, כך שסיימתי את העונה בטעם טוב בשונה משנים קודמות. ואני מחכה כבר לפתיחת העונה".

יש הרבה ביקורת על כדורגל ישראלי שהוא עומד במקום?

"כן. אני אגיד לך מזווית הראייה שלי. בתור שחקן נוער ברעננה לא היו לנו את המגרשים בפארק. היינו מתאמנים במגרש חול והיחס היה כמו לחוג. בערך בגיל 13-14 עברנו ללב הפארק, והביאו מאמנים מקצועיים. עברו 14 שנה, ואתה רואה איך השינוי שהתחיל בנוער חלחל לבוגרים. משרישים פה לילדים בנוער שזה מקצוע ולא חוג. אתה לא בא ל-3 פעמים בשבוע וזהו. כדורגל הופך להיות דרך חיים. הרבה שחקנים מקצוענים עברו כאן, כנראה שזה עובד".

אם היית חוזר אחורה בזמן, מה היית אומר לשניר שוקר בן ה-19?
"הייתי אומר לו תהנה מכל רגע. תראה, הקטע הטראגי שעבר עלי כשאחי נהרג (אופיר שוקר ז"ל, נהרג בתאונת דרכים לפני כשנה וחצי) - זה ביגר אותי. זה גרם לי לראות צדדים אחרים בכדורגל ולקחת דברים בפרופורציה".