"גם ברגעים השמחים יש שברון לב אדיר". תמיר כהן | צילום: אסף פרידמן

גיא אברהם כהן בן השש וחצי כבר מתחיל להבין שסבא שלו, שאותו לא זכה להכיר, ושעל שמו הוא קרוי, היה דמות בולטת מאוד בכדורגל הישראלי. הנכד כבר שואל, בודק ומבקש לדעת על הסבא המפורסם שלו. 

גיא הוא ילד הסנדוויץ' בין שלושת בניו של תמיר כהן. גילי בן השמונה וחצי הגיח לעולם חודשים ספורים לפני התאונה הטראגית. דני הקטן נולד לפני שנה. החיים כנראה חזקים מהכל, ומשפחת כהן הספיקה בשמונה השנים מאז הטרגדיה הנוראה להרחיב את המשפחה. גם אחותו של תמיר הביאה לעולם שלושה בנים: בר הגדול עוד הספיק להכיר את סבא, מור ואריאל נולדו אחרי מותו של אבי.

"הם הפסידו הרבה וגם הוא", אומר תמיר השבוע בכאב גדול. "הכל היה יכול להיות מדהים עכשיו, אילו אבא היה רואה סביבו את כל הנכדים האלה, וכולם היו יכולים לבלות יחד. אבל אנחנו מעבירים להם את הסיפורים ואת הזכרונות, וממשיכים הלאה בכל הכוח".

בור ענק

בשבוע שעבר מלאו שמונה שנים ליום הנורא בצומת "עלית", שבו קיפח אבי כהן את חייו ומילא בעצב מדינה שלמה. לאזכרה הגיעו כרגיל לא מעט אנשים, שבאו לכבד את זכרו של אחד הכדורגלנים הגדולים שצמחו במדינת ישראל.

"האזכרה היא יום של סערת רגשות, והגיעו הרבה אנשים לחלוק כבוד לאבא", אומר תמיר. "מבחינתי ומבחינת המשפחה אין כזה הבדל, זה לא יום שונה מכל יום אחר. הגעגועים, התחושות הקשות, הכאב הוא עצום ורק הולך ומתעצם, והעצבות רק הולכת וגוברת. יום-יום אנחנו מתמודדים עם החיסרון האדיר הזה. לומדים לחיות עם הבור הענק הזה שנפער, ופשוט ממשיכים הלאה. אין כל כך ברירה, החיים מושכים אותך קדימה. יש משפחה, יש ילדים, והחיים לא נותנים לך יותר מדי זמן לעצור ולחשוב, ולפעמים טוב שכך. אבל אצלי המחשבות על אבא נמצאות כל הזמן. אין יום שעובר שאני לא חושב עליו. זה פוגש אותי כמעט בכל דבר שאני עושה. מאחר שאני עוסק בכדורגל, ואבא עסק באותו התחום, המחשבות מציפות אותי בכל מהלך בחיי היום-יום. אבא שלי היה הדמות שאתו הייתי חולק הכל - מהכדורגל ועד החיים עצמם. בכל דבר הייתי משתף אותו ומתייעץ אתו. כל תהליך שאני עובר מלווה בזיכרון כואב. אני מתגעגע אליו מאוד, הוא חסר לי בכל רגע, אבל מתמודדים וממשיכים הלאה".

הקשר בין תמיר לאביו היה הדוק במיוחד. אבא אבי היה גאה בכך שבנו הצליח לבנות לעצמו קריירה במכבי תל אביב, בנבחרת ישראל, ולאחר מכן גם באי הבריטי. בעיצומה של ההצלחה של תמיר באנגליה, הגיעה בשורת האיוב מישראל.

"זה פוגש אותנו בכל מיני סיטואציות, בחגים ובשמחות כמובן. כשכולנו יחד הוא חסר מאוד, אבל ההמשכיות שלנו נותנת לנו כוחות גדולים. זה משהו שאנחנו חיים אתו כל הזמן", אומר תמיר.

איפה ומתי הוא הכי חסר לך?

"אני לא יכול לומר לך ספציפית, אבל כן יכול להגיד שבכל צחוק הכי גדול שלי יש גם עצבות ענקית, ברגעים הכי שמחים שלי יש שברון לב אדיר, כך שהדבר הזה לא מכה בי בסיטואציה מסוימת, אלא נמצא שם כל הזמן. אני חייב להיות חזק למען הילדים והמשפחה שלי".

הילדים כבר גדולים, אתה מספר להם על סבא שלהם?

"כל הזמן. הגדול שלי בן שמונה וחצי, הוא כבר מבין הכל. הוא נולד ממש לפני שאבא נפטר. שישה נכדים כבר יש לאבא. הגדולים כבר שואלים ומתעניינים בסבא, ובחיים שהוא עבר. האמת שתיכננו לקחת אותם השנה לאזכרה בפעם הראשונה, אבל זה לא הסתדר. מעניין אותם מאוד הסיפור של סבא אבי. הם יושבים הרבה עם אמא שלי וחוקרים את העניין. לצערי הרב, הם הפסידו, וגם אבא שלי הפסיד, שלא יצא לו להכיר אותם. נשארנו עם הסיפורים והזכרונות, ואת זה אני משתדל להעביר להם".

עכשיו, כשאתה בעצמך אב לשלושה, זה ודאי מעורר בך זכרונות נוספים.

"לגמרי. כל החיים גדלתי להורים נפלאים שגידלו אותי ונתנו לי הכל, ותמיד אמרתי לעצמי שגם אני ארצה להיות ככה - אבא צעיר שיכול להעניק לילדים שלו את הכל. אני משתדל להיות או לחקות את אותו ההורה שאבא שלי היה. מנסה כל הזמן להיזכר איך הדברים קרו, מנסה לעשות את אותו הדבר, כי לי היתה ילדות נפלאה ואני רוצה שתהיה כזאת גם לילדיי. אני משתדל להיות האבא הכי טוב שאני יכול להיות".

אבי כהן היה מגדולי שחקני הכדורגל שצמחו בישראל, מאז ומעולם. הוא גדל במכבי תל אביב, שם זכה בדאבל, ועוד באליפות ובגביע. הוא היה הישראלי הראשון ששיחק במועדון הפאר ליברפול, שבמדיו זכה באליפות אנגליה ובגביע אירופה לאלופות. הוא שיחק גם בגלזגו ריינג'רס הסקוטית, ולאחר שתלה את הנעליים פנה לקריירת אימון, ועבד בין היתר בהפועל כפר סבא, במכבי הרצליה, בהפועל אשקלון ובעירוני אשדוד.

"מהרגע שהטרגדיה הזאת נחתה עלינו, קיבלנו חיבוק גדול מכולם, ועברנו את כל התהליך כאשר כולם מכבדים מאוד את אבא. מכבי תל אביב עשתה דבר גדול מאוד, כשהחליטה לקרוא למחלקת הנוער של המועדון על שמו של אבא. זה היה מרגש מאוד. יש טורניר של משרד הספורט ו'מדינת הכדורגל' על שמו של אבא, ועושים דברים יפים מאוד, שמזכירים ומנציחים את אבא. אני מקווה שימשיכו להזכיר ולזכור את אבא", אומר תמיר.

תמיר מוסיף: "כל דבר שהייתי צריך, אבא היה נותן לי את העצה ואת הפתרון. כל מה שהייתי עובר במהלך היום, אבא היה מעודכן וידע בדיוק מה קורה אתי. הטלפון הראשון של הבוקר תמיד היה אליו. הקשר שלנו היה אינטנסיבי מאוד בגלל הכדורגל. הקשר שלו כאבא אתי ועם האחים שלי היה מדהים, הוא אהב אותנו מאוד ותמיד דאג להכל. לו ולי היה הכדורגל, כך שזה היה קשר הדוק".

     תמיר ואבי. "כשכולנו יחד הוא חסר מאוד" | צילום: ראובן שוורץ

עלוב ומעליב

תמיר החל את דרכו בתחום האימון לפני כשנה וחצי. הוא הצטרף למחלקת הנוער של הפועל רעננה כעוזר המנהל המקצועי, ובתחילת העונה הנוכחית הצטרף גם לצוות המקצועי של קבוצת הבוגרים בתפקיד עוזר המאמן.

בשבוע שעבר זיכה בית הדין של ההתאחדות באופן סופי את תמיר כהן, את דני בונדר ואת הפועל רעננה, לאחר שדחה את הערעור שהגישו אנשי ההתאחדות לכדורגל. כזכור, ארגון המאמנים טען, כי כהן ובונדר משמשים כעוזריו של מנחם קורצקי, אף שאין להם התעודות המתאימות וההסמכה לכך. 

"זה ניצחון גדול על משהו שלא היה צריך לנצח בו, כי הוא לא היה צריך לקרות", אומר כהן. "היתה כאן התנהלות מגוחכת, שלוותה ברדיפה אישית עצובה מאוד ולא ברורה כלפי הפועל רעננה, כלפי דני וכלפיי. אני ממש לא מצליח להבין בכלל מדוע הכל קרה, אבל העיקר שזה נגמר. ההתאחדות החליטו ללכת עד הסוף ולהילחם בסיפור. מי שישמע יתפלא: על מה הם עלו כאן? נלחמו, הפסידו, הגישו ערעור, וגם כאן זוכינו באופן סופי. לראות את מלחמתם בנושא הזה היה פשוט עלוב, מגוחך ומעליב. בארגון המאמנים צריכים לעשות בדק בית רציני. כל הכותרות המפוצצות במהלך הסיפור הזה התבררו כמיותרות ולא נכונות. עכשיו כשהכל הסתיים, אפשר להפסיק להתעסק עם השטות הזאת".

כהן מוסיף: "ניגשתי לקורס מאמנים לאחר שסיימתי את קורס המדריכים, ולא ידעתי עדיין מה בדיוק אני רוצה לעשות. הלכתי לכיוונים שאני מכיר ויודע וזה הכדורגל, אבל לא היה ברור לי באיזה תפקיד. הלכתי לקורס בעצת עמי וזאנה, שאמר לי שאני חייב לעבור קורס מאמנים כי זה יעזור לי. התגלגלתי לתוך התהליך הזה. כשהתחילה כל הפארסה הזאת, זה באמת היה מגוחך. נראה כאילו מישהו רצה לעשות לנו דווקא. זהו, עכשיו נתעסק רק בכדורגל ולא בבתי דין".

בוא נדבר קצת על כדורגל. חלון ההעברות נפתח, עשיתם כבר כמה שינויים. מעכשיו נראה את הפועל רעננה טובה יותר? 

"מנחם והצוות מנסים עדיין למצוא את הנוסחאות הנכונות. אני חושב שבאחרונה התחלנו לראות את רעננה שוב בצלמו של קורצקי, קבוצה שנלחמת ולא מוותרת, ויודעת מה היא רוצה מעצמה. מתחילים לראות שהקבוצה חוזרת להיות הפועל רעננה שאנחנו מכירים. ברור שהשחקנים רוצים להיראות ולשחק הרבה יותר טוב. ברור לנו שנצטרך לגלות שיפור בכל מיני היבטים של המשחק. אני בטוח שהשינויים שהתבצעו והשחקנים שהגיעו ועוד יגיעו יתרמו לכך שניראה טוב יותר. אנחנו חייבים להשתפר בפן ההתקפי מבחינת הבקעת שערים. אנחנו מקום אחרון בכיבוש, וזה נתון שחייבים לשנות בהמשך".

ספר קצת על התוכניות שלך להמשך הדרך.

"אני באמת עדיין לא יודע. אני נהנה מאוד במחלקת הנוער של הפועל רעננה, ומרגיש ששם אני בא לידי ביטוי בצורה טובה. בכלל טוב לי ברעננה, המועדון יקר לי. אני עושה את צעדיי בתחום, ונראה לאן הדברים יתפתחו. אני עכשיו מסיים את קורס המאמנים, והולך ככל הנראה גם לעשות קורס פרו, אבל להגיד בפה מלא שאני רוצה להיות מאמן? קשה לי לומר עכשיו, אבל בוא נראה לאן הדברים יובילו".