צילומים: ארכיון רעננה

בשבוע שעבר הבטיחה לעצמה הפועל רעננה עונה נוספת בליגת על, ובכך הפכה רשמית לחברה של קבע בליגה הבכירה בישראל. אף על פי שכולם מתייחסים לרעננה כמועדון צעיר, בעיקר בגלל העובדה שהצטרפה לליגת העל בשש השנים האחרונות, מדובר באחד המועדונים הוותיקים בארץ, שב-14 במאי יחגוג 80 שנה להיווסדו, בערב מיוחד שייערך בבית יד לבנים בעיר.

משפחת הפועל רעננה בהולנד. צילום: ארכיון רעננה

התאהב במדינה

אז איפה הכול התחיל? בשנת 1920 נולד בפרוורי ברלין מרטין דרוקר, חובב ספורט שהצטיין בטניס שולחן, וכנער בן 16 הגיע לישראל, להשתתף במכבייה השנייה, שהתקיימה אז בתל אביב, ובה ייצג את מכבי גרמניה. דרוקר אהב את מה שראה כאן, חזר לגרמניה ועלה לישראל בשנת 1936, כאשר אירופה תססה תחת השלטון הנאצי. דרוקר הצטרף לגרעין הנוער בקיבוץ רמת דוד, אך מהר מאוד הגיע לרעננה, שם התגוררו דודותיו, ומהרגע הראשון החל להניח במושבה הצעירה את יסודות הספורט. אגודת מכבי רעננה כבר הייתה קיימת, עם קבוצות כדורגל, כדוריד, שחייה ועוד, אך דרוקר הקים אלטרנטיבה, ייסד את אגודת הפועל רעננה, ומהר מאוד שינה את מאזן הכוחות במושבה.

הפועל רעננה 1936-7
"אבא היה ספורטאי בלב ובנפש, כשהכדורגל היה האהבה הגדולה שלו", מספר השבוע בנו, מירון. "הוא היה אלוף הנוער בגרמניה בפינג פונג, ושיחק גם כדורגל בהרטה ברלין. כשהוא הגיע למכבייה להתחרות כחבר נבחרת גרמניה, הוא התאהב בארץ מיד, והחליט לעלות ארצה".


במהרה החל לאתר שחקנים צעירים במושבה ולבנות קבוצת כדורגל, וכך הקים את הפועל רעננה. "אבא חיפש מקום לשחק בו, ומצאו שדה לא רחוק מבית העלמין הישן של המושבה. לא הייתה חומה ולא חדר הלבשה. השחקנים היו מגיעים לקולנוע בית הפועלים ברחוב בורוכוב, ליד החדר של המקרין הם התלבשו, ומשם הלכו למגרש".
דרוקר, שהיה עסקן ממולח, ידע איך להפעיל קשרים חובקי עולם, וכך הצליח מדי שנה לשלוח קבוצות של הפועל רעננה, בוגרים ונוער, לטורנירים ברחבי אירופה. אנחנו מדברים על שנות ה-50 וה-60, שבהן בקושי ידעו כאן מה זה אומר מחנות אימון וטורנירים מחוץ לישראל.

הפועל רעננה 1946-7

"היה בחור ששמו חוצל'ה, ששימש כאב הבית במועצת הפועלים ברעננה. כשהיה צעיר בזמן המלחמה החביאו אותו ההולנדים. אחרי המלחמה נוצר דרכו הקשר עם הולנד, ודרכו אבא הצליח לארגן נסיעות לשם. בזמנים שאפילו נבחרת ישראל בקושי הייתה נוסעת לחו"ל, הפועל רעננה היתה מגיעה לאירופה מדי שנה.

"אבא הכיר את אנשי הנהלת אייאקס אמסטרדם, והוא הצליח לסדר משחק נוער בין רעננה לאייאקס בשנת 1961. הגיעו החבר'ה מרעננה כמו אברהם דינר, אריה יוחאי ומוישל'ה טיירי, שפתאום נכנסים לאצטדיון של אייאקס, וכולם היו בשוק. בנוער של אייאקס שיחקו קרויף, ניסקנס וכל החבורה ההיא. ההולנדים התרשמו מאוד מהיכולת של יוחאי והציעו לו להצטרף בחוזה לשלוש שנים, אבל הוא היה ילד, ואמר שלא יסתדר שם בלי האוכל התימני. יוחאי קיבל הצעה מאחד ממועדוני הפאר בעולם, ובגלל הג'חנון זה לא קרה".

משלחת הפועל רעננה בהולנד, עם המארחים
דרוקר מוסיף: "אבא יצק כאן יסודות לכל ענפי הספורט ברעננה. ב-1984 הוא יצא לפנסיה. הוא אמר שהוא משאיר את העסק לצעירים. כל חייו היה מחובר למועדון הזה. מה שהוביל אותו והיה הכי חשוב בעבורו היה הנוער. הוא תמיד אמר שנוער שעוסק בספורט לא יידרדר לדברים לא טובים. עד היום עמותת הנוער קרויה על שמו של אבא. הוא היה גאה מאוד לשמוע שהמועדון הזה חוגג 80 שנה. אותי החגיגות האלה מרגשות מאוד. לראות איך מפעל חייו של אבא ממשיך קדימה בכל הכוח".

הפועל רעננה 1937-8
הבנתי שגם ראש העיר החדש, חיים ברוידא, היה חובב כדורגל מושבע.

"נכון מאוד, חיים היה מאותם הילדים שהיו כל הזמן סביב הקבוצה. הוא שיחק במועדון, ואני זוכר שהוא הגיע כילד, שם את אופניים על החומה ועמד עליהם כדי לצפות במשחק, כי לא היה לו כסף לכרטיס. אני זוכר גם את אשר אלון כאחד הילדים שהסתובבו במגרש. זאת סגירת מעגל גדולה בעבורו, לשמש עכשיו כבעלים של הקבוצה".

מטפס על הגדר

ואכן, ראש העירייה חיים ברוידא, גם הוא חלק מהמורשת ארוכת השנים של הפועל רעננה, והשבוע גם הוא נזכר בימים שבהם התרוצץ על הדשא במגרש הכדורגל המקומי.
"יש לי זיכרונות רבים כילד מהפועל רעננה", הוא אומר. "שיחקתי כדורגל עד גיל 12, ואז עברתי לכדורסל. מגרש הפועל רעננה היה בעבורנו מקום מפגש ובילוי, וסוג של בית שני. הכרנו את כל השחקנים, כי כולם היו בני רעננה באותה התקופה. זאת הייתה תקופה שבה שיחקו ונתנו את הנשמה למען הסמל שנקרא 'הפועל רעננה'. הנושא הכספי מעולם לא עמד על הפרק באותם הימים".

"עד גיל 12 שיחקתי כדורגל". ברוידא. צילום: אסף פרידמן
ברוידא מוסיף: "כשהיינו רואים בעיתון את השם הפועל רעננה מופיע בטבלה, זה היה הישג עצום בעבורנו ומילא את לבנו בגאווה. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהשחקנים ששיחקו בעבר, והיו ממש כוכבי על בשבילי כילד. המגרש שבו מתאמנת הפועל רעננה היום, הוא אותו המגרש זה 50 שנה, ובכל פעם שאני מגיע לשם עולים בי זיכרונות ילדות, כשהייתי עומד על גגות המכוניות או מטפס על הגדר רק כדי לזכות לראות את הקבוצה משחקת".

ברוידא מדגיש, כי בימים אלה הוא עובד על הקמת אצטדיון חדש שיוכל לשמש את הפועל רעננה בליגת העל. "אני שמח שהקבוצה שלנו נמצאת היום בליגת העל. כראש העירייה, אני פועל בכל ההיבטים כדי להקים אצטדיון הולם לקבוצה. כולי תקווה כי הקמת אצטדיון כזה תביא להגדלת נפח האוהדים, ונראה את המוני תושבי רעננה מגיעים ומעודדים את קבוצת הבית שלנו".

הבית של הדודה

בעבור אשר אלון חגיגות ה-80 להפועל רעננה הן אירוע מיוחד ומרגש. הילד הצעיר, שהיה מגיע לבית דודתו שגרה סמוך למגרש ברחוב ההסתדרות, הפך עם השנים לבעלים של המועדון, ובזמן כהונתו הפכה רעננה לחברה של קבע בליגה הראשונה בישראל.

הפועל רעננה 1946-7

"בהתחלה הגעתי למשחקים כילד, עם אבא שלי, ואני זוכר היטב את המראות ואת ההתרגשות כשהיינו מגיעים למגרש", אומר אלון. "בית דודתי היה ממש על המגרש, ליד השער הדרומי. היינו עומדים שם ומסתכלים על המשחק, והיו חוויות גדולות. רעננה הייתה מתנדנדת בין הליגה השלישית לשנייה. למשחקים היו מגיעים הרבה אוהדים. דווקא כשהקבוצה שיחקה בליגות הנמוכות, אני זוכר 3,000 אוהדים עומדים על טריבונת העפר, וממלאים את המגרש. הייתה אווירה מדהימה. זאת הייתה חוויה להיות חלק מזה".

אשר אלון | צילום: ראובן שוורץ

אלון מוסיף: "כשהייתי הבעלים של מכבי נתניה, האוהדים שם שרו לי 'אשר, הביתה', ובאמת הלכתי הביתה, להפועל רעננה. חופרי ביקש ממני שאחזור ואסייע. כבר בשנה הראשונה שלקחתי את המועדון עלינו לליגת העל. ירדנו וחזרנו, ומאז תקענו יתד בליגה הראשונה".


הבעלים של הפועל רעננה נשמע נרגש כשהוא מדבר על השחקנים שעליהם גדל. "להיזכר בשמות כמו רובינזון, ינקול הר צבי, איסלר, יוחאי וקלימו, זה מרגש מאוד. אחר כך הגיעו האחים כרשיש, יהודה ויוסי שכמאמן העלה את המועדון מליגה ג' ועד ללאומית. יוסי עשה דבר מדהים ומגיע לו כל הכבוד, הוא תרם לתחילת העלייה של המועדון. אני גאה כילד שגדל על הטריבונות של המגרש הזה, להגיע ולהיות הבעלים של המועדון. זה כבוד גדול בעבורי שאני יכול לתרום למועדון ולקהילה שבה גדלתי. אני שמח שהצלחתי לקדם את המועדון ולשים אותו על מפת הכדורגל בישראל".

אתם חוגגים 80 שנה, ואנשים חושבים שרעננה קבוצה חדשה.

"המועדון היה שנים ארוכות בליגות הנמוכות, כך שאנשים מתייחסים אלינו כביכול כדייר חדש בסביבה, אבל אנחנו חזק על המפה. בעבר הכול היה קהילתי ומשפחתי יותר, והמועדון שיחק בליגות נמוכות יותר. זאת הייתה מסגרת בעבור כולם, אבל באופן קהילתי וחובבני. כשהתחלנו להזרים כסף, הצלחנו לעלות ולהתברג בליגת העל. אני מקווה שהמועדון ימשיך להצליח. שחקנים רבים בבוגרים הגיעו ממחלקת הנוער שלנו, וזה דבר שמאז ומעולם היה חשוב בהפועל רעננה — הדאגה לדור הצעיר ופיתוחו. יש לנו מחלקת נוער מפוארת ואנחנו גאים במועדון שלנו".


היו ימים

יעקב הר צבי, או ינקול כמו שכולם מכירים בעיר, שיחק במועדון בשנות ה-50 וה-60 ולאחר מכן גם אימן במועדון, ובו-זמנית שימש כמורה וכמנהל בית הספר היסודי "ברטוב". ינקול נחשב בזמנו לחלוץ מריח שערים ולמאמן קפדן במיוחד.

ביקור הפועל רעננה בחו"ל
"אלה היו ימים מיוחדים. הכול היה אחרת, הכדורגל, החיבור בין האנשים", הוא אומר השבוע. "כבר כילד התחלתי לשחק בהפועל רעננה, ולאחר מכן עליתי לבוגרים שם שיחקתי 12 שנה. אחרי זה אימנתי במועדון יותר מעשור. העליתי את רעננה לליגה השנייה, שם שיחקנו לא מעט שנים. אני זוכר שפעם כבשתי חמישייה מול הפועל מחנה יהודה. בזמני, הדרבי הגדול של השרון היה בין הפועל רעננה להפועל הרצליה. זה היה דרבי חם. היו מגיעים 2,000 איש למגרש הישן והאווירה הייתה אדירה".

ינקול, שבקרוב מציין גם הוא 80, נרגש מכך שהמועדון מציין שמונה עשורים להיווסדו. "זה באמת רגע היסטורי ומרגש שהמועדון הזה קיים כל כך הרבה שנים. הכול התחיל מדרוקר שניהל את המקום בלי כסף. הוא ידע לעשות קסמים של ממש. הוא ידע לערבב את כולם", הוא נזכר.

יהודה כרשיש. צילום: פרטי
עוד סמל של המועדון הוא יהודה כרשיש, ששמו מזוהה עם הפועל רעננה מאז שנות ה-80. "התחלתי לשחק ברעננה בגיל עשר", הוא מספר השבוע. "עליתי לבוגרים באמצע שנות ה-70, כשהייתי בן 16 וחצי. עלינו עם הקבוצה לליגה השנייה אחרי שהם דישדשו בליגות הנמוכות. בהפועל רעננה ידעו תמיד לגדל שחקנים טובים במחלקת הנוער, ולאחר מכן לשווק אותם לקבוצות אחרות. אף פעם לא רצו לעלות לליגה הראשונה, כי לא היה כסף, ולכן השביחו שחקנים ומכרו אותם הלאה".

כרשיש מוסיף: "דווקא כשהקבוצה הייתה בליגות הנמוכות, היו מגיעים למשחקים שלנו לא מעט צופים. היום מגיעים 300 איש למשחקים בליגת העל. שירימו כבר אצטדיון בעיר. כל ראשי העירייה שהיו כאן לא הרימו את הכפפה, וזאת בושה שלעיר אין אצטדיון נורמלי. ברעננה דאגו לכל דבר חוץ מאצטדיון כדורגל ראוי. לעיר יש קבוצה כבר שנים ארוכות בליגת העל, ומביך שהיא צריכה לנדוד כל הזמן. אולי עכשיו, כשראש העירייה הנוכחי שיחק במחלקה והוא אוהד גדול של הקבוצה, דברים יתחילו לזוז".