אורי מנוס אז והיום | צילומים ורפרודוקציה: אסף פרידמן

"התחמושת לא הגיעה" 

אורי מנוס (76), רעננה  >>  סמג"ד 405, חיל התותחנים

"היום הזכור לי ביותר הוא היום השלישי ללחימה. היינו גדוד סדיר בתותחנים, ששירת גם בסיני וגם ברמת הגולן, והיה בנוי משלוש סוללות. היו לנו תותחים חדשים שקיבלנו מאמריקה, ושירתו אתנו הרבה חיילים צעירים, שזאת היתה הלחימה הראשונה שלהם. התכוננו ליום קרב, ולא חשבנו על מלחמה גדולה כמו שהיתה. בכל רמת הגולן היו 11 סוללות של צה"ל, מול 150 סוללות של הסורים, אין יחס כזה בעולם. אצלנו היו שמונה תותחים וירינו בהם כמו משוגעים, כי כל המוצבים ביקשו תגבורת אש.

"שבוע לפני שהחלה הלחימה כבר הגענו לתגבר את רמת הגולן, ועוד ביום הראשון הבעיה שלנו היתה אספקת התחמושת. השליש יואל פורת והרס"ר הגדודי אבי דיטשי קיבלו ממני משימה להוביל באמצעות הג'יפ 370 שלי, ארבע משאיות תחמושת. השעה היתה 23:00 בלילה. הם נסעו בלי אורות עד צומת המפלים, לא רחוק מקצרין, הגיעו 10 קילומטרים מהגבול הסורי וראו אורות של כלי רכב מולם. מאחר שהם חשבו שמדובר בטנק שלנו, הם סימנו לו לפנות את הדרך. הסורים כמובן ידעו שמדובר בחיילים ישראליים, ופגעו בג'יפ. כתוצאה מהפגיעה נהרגו יואל ואבי, אבל הם הספיקו להודיע לנהגי המשאיות שהיו מאחוריהם להתפזר, ולא היה לי שום קשר אתם במשך שלושה ימים.

"התחמושת לא הגיעה ולא ידעתי מה מצבם. ביום השלישי למלחמה עזבתי את הגדוד ונסעתי בנגמ"ש שלי למקום, שם גיליתי את הג'יפ האבוד. המילואימניקים שהיו במקום סיפרו לי שהוציאו ממנו שני חללים מגדוד סדיר. אלה היו כמובן יואל ואבי. באותו הרגע לקחתי קרש וכתבתי עליו בספריי צבע שהיה לי ממצעד יום העצמאות, 'פה נפלו דיטשי ויואל מגדוד 405', והשארתי אותו על הג'יפ. הג'יפ היחיד שנשאר שלם, כל המלחמה ולאחריה, היה הג'יפ הזה, עם קרש ההנצחה.

"מאוחר יותר, פלוגה ב', שהיתה מעט יותר קדמית, זיהתה טנקים כמה מאות מטרים מאתנו. במפקדה של רמת הגולן אמרו לנו שאלה טנקים שלנו. הפלוגה שלחה קצין ברגל, מצויד בפנס מיוחד, והוא גילה שאלה טנקים סוריים. הם התחילו לירות על נגמ"ש סמוך, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. פקדתי על שקט, דממת אלחוט — ואף אחד לא ירה. שלחתי את הניצולים הראשונים בכלי רכב והם הגיעו לכינרת. את יתרת הגדוד הצלחתי להוביל עד לקווי כוחותינו, רק בזכות העובדה שחודש קודם לכן סיירתי עם אשתי באזור, בנחל בזלת, אותו הנחל שבו הסורים תקפו אותנו. אילו לא הייתי מסייר שם חודש לפני כן, לא הייתי מודע לאפשרות הזאת. הובלתי באותו הלילה 150 איש, עד לפנות בוקר, כשאני מוביל ברגל את כל התותחים ואת כל כלי הרכב של הגדוד, ועל כך קיבלתי את צל"ש מפקד האוגדה.

"כמה שנים אחר כך אמא של יואל ביקשה מרעייתי לביאה, שהיא פסלת, להכין אנדרטת מהג'יפ. האנדרטה ממוקמת בצומת המפלים עד היום. בשנת 2008 יזמתי את הקמת אנדרטת גדוד 405, שאותה תכננה רעייתי, על שטח של שלושה דונם ברמת הגולן, המנציחה את 21 לוחמי הגדוד שנפלו במלחמה — 15 באזור ההנצחה, והיתר במקומות אחרים בגולן. זהו מיצג של עץ צפצפה מברזל, עם 21 ענפים, שמסמלים את החיילים שנפלו. סביבו ניטעו 21 עצים והונחו 21 אבני בזלת, כאשר סיפור הגדוד ושמות הנופלים חרוטים על שני לוחות בזלת. היה לי חשוב לחזור ולזהות את כל הנופלים במהלך המלחמה, כדי שלא יהיה אף נעדר. לא נחתי ולא שקטתי, עד שאחרון החיילים יזוהה על ידי. מאז, בכל שנה אנחנו מציינים במקום את זכרם של הנופלים, עם משפחותיהם".