כשמסתכלים בעיניה של ג'ין יודס, המנכ"לית היוצאת של בית איזי שפירא, מקבל המשפט "העיניים אומרות הכול" משמעות רלוונטית. עינה השמאלית חומה ועינה הימנית ירוקה. נדמה, כי השילוב המיוחד הזה הוא משל לדמותה ולאישיותה המיוחדת: בעינה האחת מביטה יודס על הילדים המוגבלים, שנכנסים בשערי המקום בוקר-בוקר; על האתגרים ועל ההישגים לאורך שנים. בעינה השנייה היא מביטה קדימה, לעבר העתיד, על הפיתוח הבא, ועל האופן שבו יוסר עוד מכשול שעומד בפני אדם עם צרכים מיוחדים.

ג'ין יודס. "אני התלמידה שלהם" | צילום: אסף פרידמן
זה 26 שנה שיודס (64) סוקרת בעיניה את מסדרונות בית איזי שפירא, שאליו נכנסה כסמנכ"לית מקצועית, ושאת המפתחות לניהולו קיבלה לפני 13 שנים מנעמי סטוצ'נר, המנכ"לית המייסדת. כיום, בית איזי שפירא הוא מוסד בעל שם עולמי, המוגדר כיועץ באו"ם והמשפיע באופן חסר תקדים על הגישה לנושא המגבלויות בישראל.

רגע לפני שיודס עוזבת, היא מספרת על המקום שהיה לה בית, ושמרגש אותה בכל רגע; על תחושת הסיפוק העצומה מהשינויים שהצליחה לחולל בחברה, עם המשפחות והצוות, ועל הרצון להמשיך ללמוד ולהשפיע במקומות אחרים.

לוחמת צדק
העבודה בבית איזי שפירא אינה מתאימה לכל אדם. יודס היא מסוג האנשים שנולדו כדי לעשות צדק. מימי ילדותה היא זוכרת את הלהט שהיה בה לשנות מציאות ולדאוג לחלשים. "מאז שהייתי ילדה ידעתי שנועדתי לפעול למען הצדק ולצמצם פערים. גדלתי בדרום אפריקה, בזמנים של האפרטהייד, וראיתי מה זה אי צדק, ואיך קבוצות גדולות ומהותיות לא קיבלו זכויות אדם, חינוך ושירותי בריאות".

לדמויותיהם של הוריה יש השפעה רבה על מסלול החיים שבחרה. אביה היה רופא בדרום אפריקה, ובין היחידים שהיו מוכנים לטפל באנשים עניים בלי תמורה כספית. "אני זוכרת איך היינו חוזרים הביתה בלילה, והייתי רואה דם לאורך המרפסת, עד לדלת, ושם עמד אדם והמתין שאבא יטפל בו. למדתי מאבי, שגם אם התנאים קשים מאוד, חובתך כאדם לחשוב על כל חלקי החברה. גם אמי הייתה אמיצה מאוד. היא נתנה לי ללכת דרך הזרם, והוכיחה לי שאני לא צריכה לחשוש משום דבר".

כעבור 26 שנה ב"איזי שפירא", את יכולה להעיד על שינוי שהתרחש?
"בהתחלה, המצב בארץ היה בעייתי מאוד. לאנשים עם מוגבלות לא ניתנו הזדמנויות להיות אזרחים שווי זכויות. עדיין יש הרבה מה לעשות, אבל מאז עברנו כברת דרך. עד לפני 40 שנה, היו מעקרים אנשים עם מגבלה שכלית, בלי שהם בכלל ידעו על כך. היום יש אנשים עם מוגבלויות שכליות שמתחתנים ומקימים משפחות משל עצמם". 

"אחד מהדברים הכי קריטיים בנושא הזה", מסבירה יודס, "זה שאנשים עם מוגבלות צריכים לדבר למען עצמם. בית איזי שפירא הקים מרכז למנהיגות כאן בבית, ו-11 קבוצות מנהיגות ברחבי הארץ. זה קצת דומה למהפכות של הנשים, או של השחורים — ההבנה, שהאוכלוסייה המדוכאת היא זאת שחייבת להיאבק בעצמה ולצאת באמירות ברורות מאוד. כולם התרגלו שאף אחד לא שואל בן אדם עם מגבלה שכלית מה הוא רוצה וחושב. ברגע שאתה עוזר לאדם להסתכל על מה שהוא רוצה, אתה רואה שיש לו הרבה להגיד".

אחד מהצעדים החשובים ביותר שנקטו קבוצות המנהיגות של בית איזי שפירא היה בשנה שעברה: "אחד מהחוקים הדרקוניים בישראל היה חוק האפוטרופסות. רק כשאנשים עם מוגבלות הלכו לכנסת, דיברו והעידו על החיים הפרטיים שלהם, הם הצליחו לעשות משהו, שאנחנו כארגונים לא הצלחנו לעשות".

מה הבעיה הגדולה ביותר היום בנושא המוגבלויות?
"אנשים מעבר לגיל 21 מסיימים בית ספר, ואז נפערת תהום — הם מוצאים את עצמם לבד. כשהם משתלבים בעבודות בקהילה הרחבה, הם חלק מהקהילה הרחבה ואז פתאום הוא תושב רעננה, אזרח ישראל, לא מישהו שצריך להחביא באזור התעשייה במפעל מוגן". גם הארכת תוחלת החיים המבורכת מביאה עמה אתגר שמצריך חשיבה מחדש: "היום אנשים מאריכים חיים, ובארץ בכלל לא יודעים עדיין איך 'לאכול' את הנושא של הזדקנות של אנשים עם מוגבלות".

השינוי החברתי
"אנחנו מרגישים שהמחויבות שלנו היא לעשות שינוי גדול בחיים של אנשים עם מוגבלות, ולא רק בחיים של אנשים ברעננה", אומרת יודס. "אנחנו מלמדים אנשים בארץ ובעולם; יש לנו מכון הכשרה שבאים אליו 3,000 סטודנטים, ולומדים את המודלים שאנחנו מפתחים. באופן אישי, אני מרגישה גאווה רבה כשאני מציגה באו"ם את החידושים בתחום שיוצאים מישראל. זה לא מקום שאוהד את ישראל, אבל כשאנחנו מציגים שם את החדשנות שיוצאת מכאן, אף אחד לא יכול לזלזל בה. זה מייצג את הצד ההומניטרי של המדינה".

שורת ההישגים של בית איזי שפיר מלמדת רבות על הדחף הבלתי נלאה של עובדיו ושל שותפיו לשנות את המציאות מהיסוד. "פתחנו כאן את המעון השיקומי הראשון, וכשראינו שזה עובד, הלכנו לכנסת והעברנו את חוק 'מעונות יום שיקומיים', שהביא לפתיחת 130 מעונות שיקומיים בכל הארץ", היא מספרת.

ג'ין עם הילדים | צילום: אסף פרידמן

אבל העבודה הקשה באמת אינה נמצאת דווקא בחקיקה, אלא באכיפה, שדואגת לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי בחברה הישראלית. "לקחנו את המדינה לבג"צים, כדי להבטיח שהחוקים לא רק יעברו אלא גם ימומשו. היום, אם אתה בדואי ברהט או חרדי בירושלים, על פי החוק, הילד שלך מחויב לקבל גן מיוחד, וזה בעקבות העבודה שעשינו כאן".

סניף איזי שפירא שהוקם בקלאנסווה, ומשרת את תושבי המשולש, משקף באופן ברור את האמונה, כי כל ילד זכאי לקבל הזדמנות לפריחה ולהתפתחות.

ההתייחסות לנושא בחברה הערבית שונה מאשר בחברה היהודית?
"המודעות בחברה הערבית השתנתה מאוד. כשנכנסנו לקלאנסווה, הייתה הרגשה של הסתרה. ילדים לא קיבלו טיפולים מתאימים. בית איזי עם הצוות בקלאנסווה פעלו יחד לחינוך אנשי הדת, ולהנגשת הנושא בפני הקהילה והעסקים, כדי שההורים יוכלו לדבר על ילדיהם בגאווה. היום המשפחות חשות שהן יכולות לדבר על מה שקורה בבית".

זמן ללכת
לפני חודשים ספורים החליטה ג'ין יודס כי הגיע הזמן לעבור הלאה. "החוכמה היא לפרוש בשיא, לא ברגעי משבר", היא אומרת, ומסמנת את המטרה הבאה: "אני רוצה ללמוד, לעסוק יותר בייעוץ ובלימודים. אני רוצה לגדל את הדור הבא, לצמוח לכיוונים חדשים. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לתת, ואני חושבת שזה זמן להיות מנטור ולייעץ למנכ"לים חדשים, לצעירים, ליזמים".

עכשיו, כשאת עוזבת, יש ילדים שאת לוקחת אתך, בלבך, להמשך הדרך?
"הילדים היו מורי הדרך שלי. גיא, לדוגמה, הוא ילד שהיה לו שיתוק מוחין קשה מאוד. הצוות המדהים של המקום סיפק לו אמצעים לתקשורת חלופית, ובאמצעותה למדנו כמה הוא חכם. ההורים שלו היו מדברים ביניהם אנגלית, כי לא רצו שהוא יבין, ואז הבנו שהוא דובר אנגלית מושלמת, ואף אחד לא ידע. הוא לימד אותי שלכל אחד יש יכולות, רק צריך למצוא את הדרך, ולא לוותר על אף אחד".

יודס ממשיכה ומספרת על עוד ילדים, כאם המעידה על ילדיה: "תגידי לי מי המורה פה ומי התלמיד? אני מרגישה תלמידה. האוכלוסייה הזאת מלמדת אותנו על היכולות שלה, ולא רק על מגבלותיה".

חוט מקשר עובר בין כל הסיפורים: המחשבה מה עשוי היה להיות גורלם של הילדים לולא האמונה בהם; מה היה גורלם בעולם שבו, לפני כמה עשורים, ילדים כאלה נכנסו למוסדות בשלב מוקדם מאוד, ויכולותיהם הנסתרות היו נותרות חבויות בתוכם לעד. 

"הכוח של בית איזי שפירא הוא הצוות המדהים, מהמטפלת עד למורים, דרך המבשלת, השומר בכניסה, המנקה, המנהלים למיניהם. האנשים האלה מרכיבים נוף חברתי מדהים. הרבה מהיוזמות באו מלמטה, ממטפלים שרואים ילד שנתקע, וחולמים חלום, והתפקיד שלי היה לעזור להם להגשים את זה. זה לא מקום שאתה מתעשר ממנו. מה שאתה כן יכול לעשות זה להשפיע על איך הדברים נראים. גם המשפחות עזרו לנו המון במאבקים, ובבנייה של בית איזי כפי שהוא היום. כל המהלכים שעשינו בכנסת עשינו אִתם יחד".

ואיך המשפחה שלך קיבלה את העבודה האינטנסיבית כאן?
"יש לי בעל מדהים. אני מרגישה שבחיים לא יכולתי לתת כל כך הרבה מעצמי אילולא הוא היה הוא. אם אתה רוצה ללכת בדרך קשה, אתה חייב שתהיה לך משפחה גרעינית ומורחבת שתלך אתך. בני משפחתי נתנו לי המון כוח".

מה את מרגישה בסופה של הדרך?
"שהייתי מעורבת במשהו מהותי מאוד, ולא ביזבזתי יום אחד. אני מרגישה שהגיע הזמן להעביר את השרביט, ושמחה שמצאנו מישהו מתאים לתפקיד, אמיר לרנר. לדעתי, כל מנהיג אחראי צריך להעביר את השרביט לא בעת משבר, אלא כשהוא במקום טוב. אני מרגישה שכעת הארגון חזק ואני חזקה. קשה לי מאוד להיפרד ממשהו שאני אוהבת כל כך, אבל אני רוצה לעסוק בחינוך ובגידול הדור הבא".