ב-2 באפריל 2022 ימלאו 100 שנים לעליית המתיישבים הראשונים על אדמות רעננה שנרכשו על ידי חברה יהודית-אמריקנית להתיישבות בארץ ישראל. על שמה: "אחוזה א' ניו יורק", נקרא הרחוב הראשי בעיר.

פילפי ואנוצה מאיר. צילום: ארכיון רעננה

בשנה ה-97 להיווסדה יזמו הארכיון העירוני ומינהלת העסקים, בשיתוף מוזיאון "חדר ראשונים", סיורים באתרים ההיסטוריים ברחוב אחוזה, ובהם עסקי המזון למיניהם: בתי קפה, קיוסקים, מסעדות, חנויות מכולת, דוכן פלאפל, צרכניה, מפעל השימורים, הקונדיטוריה והמאפייה.

המסעדה הראשונה: קפה פרסול

"אבי הגיע לרעננה עם הוריו ב-1922, ועם עשר המשפחות הראשונות", מספר שלמה (מומיק) פרסול, לשעבר חבר מועצת רעננה במשך ארבע קדנציות. "אבא, ישעיהו, הקים את המסעדה הראשונה במושבה, באחוזה פינת בורוכוב, ואמי, פנינה, הייתה הבשלנית. המסעדה נחשבה ל'מוסד' במושבה: שם כונס ה'פרלמנט' של עובדי חברת החשמל; שם אכלו גם ערביי הכפר חרבת עזון; ברחבה המרוצפת שבחזית המסעדה נערכו מפגשים חברתיים ומסיבות ריקודים. גם השוטרים הבריטיים, ששירתו בתחנה שהייתה ברעננה, נהגו לבלות אצלנו".


בהמשך בנתה משפחת פרסול על הקרקע שלה מבנה חנויות נוסף ששימש למכולת של וקשל, לחנות הספרים של לנדאו, לסנדלרייה, למספרה ולחנות מכשירי כתיבה.
כשמומיק היה בן 13, החליט אביו למכור את המסעדה. זמן קצר לאחר מכן הוא התחרט על המכירה, התקשה להשלים עם הפרידה מהמסעדה, והתאבד בתלייה על עץ התות שבחצר הבית. כל תושבי רעננה ההמומים השתתפו בהלוויה.
המסעדה נמכרה למשפחת גרוסמן, שהמשיכה להפעיל אותה תחת השם "פרסול". לאחר שהאב התאבד, נישא אחיו של מומיק עם הבת של גרוסמן. שנים לאחר מכן, כשגרוסמן מכר את המסעדה לבעלים חדשים (משפחת יפידוב), משפחת פרסול מכרה להם את כל המתחם על כל החנויות שבו.

קפה מרכז השרון. צילום: ארכיון רעננה

קפה מסעדה - "מרכז השרון"

"אמא ואבא הכירו בזכות המסעדה שלהם", מספרת השופטת בדימוס עדנה בקנשטיין (78), בתם של מרדכי ושושנה בנימינוביץ (בנימיני), בעלי קפה-מסעדה "מרכז השרון".
מרדכי עלה לארץ ב-1927, עסק בייבוש ביצות, ומאחר שלקה במלריה נאסר עליו להמשיך בעיסוק החלוצי הזה. הוא פתח מסעדה באחוזה פינת רחוב השוק, צמוד לתחנת המרכזית של "אגד". שושנה עלתה לארץ ב-1933, והתגוררה בגבעת חן. באחד הימים נסעה באוטובוס לרעננה כדי לבקר חברות. היא ירדה בתחנה המרכזית וניגשה למסעדה כדי לברר איך מגיעים לבית החברות. שם פגשה את מרדכי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא ליווה אותה לבית החברות ומאז הם לא נפרדו. אחרי שנה נישאו ואחרי שנתיים הביאו לעולם את אחותה הבכורה של עדנה.

שושנה הצטרפה למרדכי בניהול המסעדה ובהגשה לסועדים. בחזית המסעדה, שהייתה עשויה ויטרינה מזכוכית, היה חלון למכירת גלידה, סודה וגזוז לעוברים ושבים, בעיקר לילדים. בתוך המסעדה היו שולחנות רבים, דלפק משקאות חריפים, חדר פנימי עם שולחן ביליארד, ומטבח גדול. המסעדה אירחה את נהגי "אגד", פועלים יהודים וערבים, רווקים ומשפחות. ישבו שם לקוחות קבועים שאכלו ושתו אלכוהול, כולל ויסקי. "גם הקצינים הבריטים הרבו לבלות ולשתות במקום", מספר בקנשטיין, "אבא, שהיה מפקד ב'הגנה', נהג להקשיב לשיחות שלהם, ואחר כך היה מעביר מידע מודיעיני למפקדת הארגון. אגב, במטבח, מתחת למאגרי המזון, הפירות והירקות הוסלק נשק של 'ההגנה'".

כשלעדנה בקנשטיין מלאו שש שנים, עוד לפני קום המדינה, פתח אביה עסק לפירות וירקות בשוק הסיטונאי בתל אביב, ומכר את המסעדה ברעננה. מאז עבר המקום כמה גלגולים, וכיום פועלת שם מסעדת "עד העצם".

המאפייה הראשונה: מאפיית אנקר

המאפייה הראשונה ברעננה הוקמה בשנת 1929 על ידי שמואל אנקר, שעלה לארץ מפולין עם אשתו אהובה, ועם שלושת ילדיהם, ב-1924. מספרת הנכדה, נאוה מיטל, מנהלת מוזיאון "חדר ראשונים" ברעננה: "הם רכשו נחלה בת 25 דונם באחוזה 127, ועליה בנו את ביתם, חציו צריף וחציו בלוקים. מאחורי הבית בנו את המאפייה (כיום ז'בוטינסקי פינת רזיאל), ושכרו אופה מהרצליה. לא היה אז חשמל, והם לשו את הבצק בידיים והפעילו התנורים בסולר. את הלחם חילקו מבית לבית בעגלה רתומה לסוס".
"סבא היה מניח את הלחם על אדן החלון, ולמי שלא היה כסף אמר: כשיהיה לך תשלם...", מוסיף ומספר הנכד דורון אנקר (69), "לפני כמה שנים פנה אליי מישהו ואמר לי: 'אני עדיין חייב כסף לסבא שלך'".

משפחת אנקר. צילום: ארכיון רעננה
חלוקת הלחם לבתים פסקה כשנפתחו חנויות המכולת, והעגלה הושבתה לאחר שנרכשה מכונית ישנה. אחרי שהסבא נפטר ב-1947, נרתמו ילדיו וחתנו (אבא של נאוה) לעבודה. "כילדה, גם אני עזרתי במאפייה", מספרת נאוה, "לפני האפייה הייתי מדביקה על כל כיכר תווית עם השם 'מאפיית אנקר'. גם גביתי כסף מאנשים שבאו לקנות במאפייה".

"המאפייה הייתה צמודה לביתנו", מספר דורון, "ותמיד הייתי שומע מתי ראשוני הפועלים הגיעו, באחת-שתיים בלילה, ובימי חמישי ב-11 בלילה, ומתי אבא שלי מכין את הבצק ומתעטש בגלל הקמח. רעש התנורים היה מרדים אותי. כילד קטן, שמחתי להסתובב בין הפועלים, ניסיתי לעזור להם עם הקמח, עם מכונת הלישה, כשגדלתי הייתי מכניס את הלחם לתנורים".

השכנים הורשו ביום שישי לשים את החמין שלהם בתנור של המאפייה, שהיה שומר על החום שלו עד שבת בצהריים. "הריח היה משכר", נזכרת נאוה. השכנים גם קלו בתנור בוטנים שקטפו בשדה הסמוך.

בסוף שנות ה-60 העבירה משפחת אנקר את הזיכיון למאפיית "פת", ובשנת 1977 הוציאה העירייה צו סגירה, מכיוון שהמאפייה כבר הייתה מוקפת בתי מגורים גבוהים, ועשן הארובה הגיע לדירות. המאפייה עמדה שוממה שנים רבות, עד שנהרסה ובמקומה נבנה בניין מגורים שבחלק מהדירות בו גרים בני המשפחה.

למאפייה יש גם היבט רומנטי: אחת מחנויות המכולת שרכשו לחם ממאפיית אנקר הייתה המכולת של צבי ויהודית סמילנסקי, ברחוב אחוזה 78. בתם, חנה, למדה בכיתה של דורון אנקר, והוא ביקש מדי פעם להצטרף לרכב החלוקה לפני שהגיע למכולת סמילנסקי. "רציתי לראות אותה, ומאז אנחנו ביחד. בין המתנות הראשונות שנתתי לאשתי היה לב שעיצבתי מבצק ואפיתי בעצמי", מספר דורון.

מכולת סמילנסקי.  צילום: ארכיון רעננה

מכולת סמילנסקי

"אבא עלה ב-1927 מפולין, אחר כך חזר לפולין, נישא לאמא, והשניים עלו יחד לארץ ב-1934", מספרת בתם חנה אנקר (69). "את המכולת פתחו ב-1947, עם המשקל, חצי הלחם, הביצים, החלב והלבן, וגבינת הקרש, וחבית המטיאס והדג מלוח, ותרשמו ואנחנו נשלם פעם בחודש. זאת הייתה תקופת הצנע (שבה הונהג קיצוב מזון ולתושבים חולקו תלושי מזון) ואני, כילדה קטנה, עזרתי לאמא להדביק את הבולים על התלושים שקיבלנו מהלקוחות. כתלמידה ביסודי ובתיכון כבר עזרתי יותר: לשקול, לסדר את המקרר.

"כשאבי נפטר, באמצע שנות ה-80, אמי המשיכה לעבוד חצי יום, ומכרה בעיקר ממתקים וביסקוויטים. כשאמא נפלה ושברה את האגן, עזבתי את מקום העבודה שלי כדי לנהל במקומה את החנות עד שהחלימה. הבן שלי היה עובר שם בדרכו חזרה מבית הספר, ולוקח ביסקוויטים. אחד הלקוחות אמר לה: 'הילד לא שילם לך', ואז היא אמרה לו: 'זה הנכד שלי'... מאז שאמא סגרה את החנות לא נכנסתי לשם. כיום יש במקומה חנות יין".

 צילום: ארכיון רעננה

המכולת של פיליפ ואנוצה מאיר

פיליפ ואנוצה מאיר עלו ב-1949 מרומניה לכפר סבא, וב-1960 עברו לרעננה, ורכשו את המכולת, שכבר פעלה משנות ה-40 באחוזה 92 (כיום מרכז אלרם). "הם עבדו קשה מאוד, מצאת החמה עד צאת הנשמה", מספרת בתם מירי פרנקל. "הם אהבו מאוד את החנות, ואת הלקוחות, שהיו חלק מהמשפחה. היינו מוזמנים לחתונות שלהם, והם היו מוזמנים אלינו. בבר מצווה של אחי היו יותר לקוחות מאשר בני משפחה. כולם ידעו על כולם. אבא שלי ידע תמיד מי מהלקוחות נכנסה להיריון, כי היא תמיד הייתה מתעלפת בחנות. כל מי שהיה צריך עזרה קיבל. כשהגיעו עולים חדשים אבא אמר להם: 'תקנו, וכשיהיה לכם כסף תתנו'. לכל הלקוחות מכר בהקפה. היה רושם במחברת ובסוף החודש היו כאלה ששילמו וכאלה שמשכו יותר".

מאחורי החנות ניצב בית המשפחה, ודלת חיברה בין הבית לחנות. "אנחנו ממש גדלנו בחנות, וגם עזרנו הרבה. הייתי מחליפה את הוריי כדי לתת להם לנוח. בכל החופשים עבדתי בחנות, ובמהלך שנת הלימודים הכנתי שם שיעורים, ואפילו למדתי לבחינות הבגרות. נהניתי לעבוד בחנות ולשוחח עם הקונים המשכילים, אחת מהן נתנה לי ספרים לקרוא".

לאחר שנפטר בעליה של חנות הפרחים הצמודה, חוברה החנות למכולת והפכה למעדנייה. המכולת פעלה עד אחרי מלחמת המפרץ. "אבא היה כבר מבוגר, וגם חנויות המכולת התקשו להתמודד מול הסופרמרקטים והקניונים. לא השתלם להם להחזיק את החנות. אחרי שאבא סגר היה לו משעמם, ולכן הלך לעבוד במעדנייה בהיפר שבאזור התעשייה".

קפה "פינתי" - וקפה "פניכל"

קפה "פינתי" הוקם ב-1943 באחוזה פינת מכבי, על ידי טובה ומרדכי ברדך. "כמעט בכל יום היו חיילים בריטיים, מלווים בכלבים גדולים, עוברים ברעננה ועוצרים לאכול ולשתות בבית הקפה", מספר בנם, צביקה ארז. ב-1954 מכרו הוריו את בית הקפה וכיום פועלת שם פיצריה.

קפה פניכל
קצינים בריטיים "שרצו" גם בקפה "פניכל", השתכרו, ולא פעם היו מתגלגלים בחול שתויים כהוגן. בית הקפה הוקם על ידי יוסף פניכל במקום שנמצא כיום בית חב"ד, סמוך לבית יד לבנים (אחוזה פינת אופסטרלנד). בבית הקפה הזה נהגו לקיים גם חתונות. מסעדה הנושאת את השם "מטבח פועלים" פעלה באחוזה 104 פינת חנקין, מול בניין העירייה. בתמונה השמורה בארכיון העירוני, נראה הנציב העליון סר ארתור ווקופ, שביקר במושבה, יורד במדרגות העירייה עם ראש המועצה, ברוך אוסטרובסקי, ופניהם לכיוון המסעדה.

קונדיטוריה רוסק

אסתי רוסק-גליק (58), מנהלת את קונדיטוריה רוסק עם בעלה דורון גליק, שהוא הקונדיטור הראשי. הקונדיטוריה הוקמה ב-1952 על ידי הוריה, פרניה וגדליה רוסק, ניצולי שואה, שהגיעו לארץ מתקופת החלמה בשוודיה. "החלום של אבא היה לפתוח קונדיטוריה", היא מספרת. "בתחילה חשב לעשות זאת בנתניה, אך בדרך לשם, הנהג עצר ברעננה, והוריי התלהבו מהמקום. תחילה אבא עבד כקונדיטור ברמת הכובש ואמא כתופרת, ואחרי כשנתיים פתחו את הקונדיטוריה, שהתמחתה בעוגות ביתיות. שני אחיי הגדולים ואני נולדנו לתוך הקונדיטוריה. מגיל צעיר עזרתי שם, אחרי בית הספר ניקינו את המקום, וכשגדלתי אבא לימד אותי להכין עוגיות".

קונדיטוריה רוסק.  צילום: ארכיון רעננה
ב-1981 החליטו פרניה וגדליה לפרוש, והשכירו את הקונדיטוריה למשך עשר שנים. ב-1991 אסתי ובעלה החליטו לקחת את העסק המשפחתי על כתפיהם. "האחים הגדולים שלי, יעקב ודב, אינם מעורבים", אומרת אסתי, "הם רק באים לאכול".

פרניה נפטרה לפני פחות משנה, בגיל 98. עד גיל 95 עדיין עבדה בקונדיטוריה. גדליה נפטר לפני 35 שנה. "הוא לא זכה לראות אותי כאן", אומרת בתו אסתי.

הקיוסק של הניה

ב-6 באוקטובר 1953, כתבה הניה גלינינסקי למועצה המקומית: "הנני אלמנה המפרנסת שני ילדים זה שש שנים. עשיתי את כל המאמצים לקיומי. זה זמן שהבטיחו לי קיוסק ליד הבית שזו הייתה תקוותי, אולם בינתיים ניתן רישיון לאחר, ועכשיו כשישנה אפשרות לקבל את הקיוסק ליד הבנק אבקשכם למסור אותו לי. תקוותי כי תיענו לבקשתי ותתחשבו במצבי".

הקיוסק של הניה.  צילום: ארכיון רעננה
בתמונה משנת 1958 מצולמת הניה כשהיא ניצבת בגאון ליד הקיוסק שלה, שבו היא מוכרת גזוז בכמה טעמים, עוגיות, שלגונים, גרעינים, מסטיקים, בונבוניירות וסיגריות דובק פילטר.