צילום: מתוך "זכרונות ילדות רעננה"

זה התחיל בשבת בבוקר עוד לפני שקמתי. ההתרעות בפייסבוק ובווטסאפ החלו לעבוד בקצב מסחרר. הסקרנות גרמה לי להסיר מעליי את העצלנות ולבדוק על מה הרעש. ההודעה הראשונה הייתה מטל גרוס, חברת ילדות שציוותה עליי: "אתה חייב להיכנס לקבוצה הזו", וצירפה לינק. מבט חטוף על יתר ההודעות גילו לי נוסחים שונים בצירוף אותו לינק שהוביל לקבוצה. עוד בטרם לחצתי על הלינק המדובר הגיעה התרעה נוספת. אלון, בן כיתתי משכבה א' בבית ספר "יחדיו", צירף אותי ותוך שניות ענן נוסטלגי השתלט לי על הפיד.

"זכרונות ילדות רעננה" היא חלק מטרנד גובר בימים אלו בכל הארץ - קבוצות נוסטלגיות לילדי שנות השבעים והשמונים. בין אם התגוררת בה שנים בודדות או ינקת את אחוזה מילדות, אפשר להניח שמישהו חיבר אותך אליה. עד כדי כך הקבוצה הפכה לשיח, שאמש תפסתי מכר ותיק רץ ברחוב עם אלבום תמונות ישן שהביא מבית הוריו במטרה להעלות אליה תמונות.

עד ליום ב' בערב הקבוצה צברה בתוך שבוע מעל לשמונת אלפים חברים, נתונים חסרי תקדים במונחי רעננה לקבוצות פייסבוק. מעבר רצוף על הפוסטים מעלה חיוך רחב בקרב כל תושב. מדובר בסיבוב נוסטלגי עבור כל מי ש"המשביר" עדיין נמצא עבורו מול "יד לבנים" ומכיר את הגל הירוק באחוזה. בין הפוסטים ניתן למצוא תמונות שזורקות אותך שנים לאחור ומעלות בך זיכרונות שחשבת שאיבדת.

כך רצים מול עינייך תמונות שפעם הרכיבו עיר פשוטה: הבית עם השבשבות ברחוב קלואזנר שנעלם, בריכת מכבי שבה למדנו לשחות ועוד. מבין התמונות אפשר לראות איך רחוב אחוזה השתנה מרחוב מלא במפרצים וחנויות שעליהם גדלנו כמו "אופוריה", "הבית של פיסטוק" וגלידת "ביזי ליזי", למה שנותר ממנו היום.

בקבוצה תוכלו למצוא אינספור תמונות מחזור ישנות, זכרונות צרובים מטיולים שנתיים ולצידם גם שאלות כמו איך קראו למוכר הגלידה ברחוב אחוזה? או מי זוכר את מכונת הצילום בכניסה למרכז גירון? בשרשורים אחרים מנסים חברי הקבוצה לאתר אנשים ובני מחזור.

נדמה שהקסם של הקבוצה הזו, טמון ברצון של כולנו להיזכר ולהיות שייכים לעבר משותף של משהו, לא משנה אם גדלת בקריית שרת במערב העיר או ברחוב עקיבא במזרח. תמיד תזכור את החנות של בן גיגי שהיה מוכר קלפים של חבורת הזבל בחצי שקל פחות מהמתחרים ובאותו הזמן את הקיוסק ברימון שם קנו הילדים באותו מחיר מיץ קפוא בהפסקות.

לצד כל אלו יש גם פוסטים שמביעים ביקורת על כך שחלק מהאנשים שגדלו בעיר אינם יכולים לחיות בה כיום משום ששכר הדירה בעיר גבוה. "פייר, בא לי לחזור לגור ברעננה", כתבה אחת המשתתפות הפעילות וזכתה לעשרות תגובות אוהדות מצד אנשים שטענו שרעננה יקרה להם מידי.

"אנשים מתגעגעים למה שהיה פעם"

מי שפתחה את הקבוצה היא ציפי דבוש (40), שמסבירה את המעשה בפשטות. "התגעגתי נורא לשורשים שלי, לעבר, וחשבתי שזו יכולה להיות דרך מצוינת למצוא חברים מתקופות שונות בחיי ולהעלות את הזכרונות", היא מספרת למיינט רעננה. את ההשראה לקבוצה היא לקחה מקבוצה דומה שנפתחה רק לפני שבועיים בהרצליה ואליה צורף בעלה ההרצלייני במקור שעבר יחד עימה לרעננה.

הקבוצה בהרצליה תפסה תאוצה די מהר וגם זו ברעננה. הופתעת מכמות האנשים שהצטרפו אליה תוך שבוע?

"בהתחלה הייתה הצטרפות בזרימה איטית ובערך מאמצע השבוע שעבר זה תפס תאוצה. אני חושבת שזה עובד משום שאנשים מתגעגעים למה שהיה פעם. היום אנשים מתקשרים עם הנייד ולא אחד עם השני. בשנות השמונים הדלתות של השכנים היו פתוחות והילדים היו כל היום ברחובות. פעם, לא לפני הרבה זמן, היינו הולכים וחוזרים ברגל מבית הספר ומשחקים שעות בחוץ מבלי שההורים ידעו איפה אנחנו בכל שנייה של היום. כולם היו מכירים את כולם וזו הייתה עיר קטנה".

קיימת כבר קבוצה ותיקה דומה בשם "רעננה המושבה".

"כן, אבל זה לא אותו קונספט. שם מדברים על רעננה המושבה והעיר של פעם. אצלי זה יותר בנוי על זכרונות של כל אחד עם החברים שלו. מה הוא עשה אז בילדותו, ולא האופי הכללי של העיר".

יש מחשבות על מפגשים מחוץ לפייסבוק?

"מישהי רשמה לכולם שאולי כדאי שניפגש ביום שישי ברחבת המשביר, אבל אני לא יודעת האם זה תפס תאוצה. אני מקווה שאנשים ייפגשו גם במציאות מעבר לפייסבוק, כי זו אחת המטרות של הקבוצה - לא רק להעלות זיכרונות ותמונות במרחב הווירטואלי, אלא להיפגש ולעשות את אותם הדברים פנים מול פנים".