צילום: אפי שמח כשנה לאחר שגילו בגופו את סרטן העצמות הנדיר, נפטר ביום ראשון השבוע עֹז וילצ'יק בן ה-16 מרעננה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, כשבני משפחתו שוהים סביב מיטתו.

ילדות מכרו לימונדה לטובת חולי סרטן
למרות הסרטן המשפחה שומרת על שמחת החיים



אלפי בני משפחה, חברים ומכרים ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין בכפר נחמן. עֹז היה תלמיד כיתה י' בבית הספר המדעי טכנולוגי "אמי"ת" בכפר בתיה בעיר.

הוריו, קרן ואלי, מספרים השבוע איך החיים התהפכו עליהם בשנה האחרונה ואיך בן הזקונים האהוב שלהם, שלחם והאמין לאורך כל הדרך, נקטף מהם בטרם עת.

לבני הזוג וילצ'יק, פסיכולוגית התפתחותית ועורך דין שותף במשרד "כהן וילצ'יק קמחי ושות'" בתל אביב, ארבעה ילדים. הגדול מתן גדול מעֹז ב-11 שנה, והתאומות הדר והילה גדולות ממנו בתשע שנים. כולם יחד החזיקו את ידו כאשר החזיר את נשמתו. "ביום חמישי שעבר, הרופא שלו באיכילוב, ד"ר דרור לוין, אמר לנו שנותרו לו עוד ימים ספורים", מספר אלי. "עֹז התחיל להקיא וסבל מכאבים נוראים. במוצ"ש הגיע שוב הרופא ב-10 בלילה. זה רופא שבכל פעם שעֹז היה קצת עצוב ומדוכא, הייתי מתקשר אליו כדי שישוחח איתו. חמש דקות של שיחה, והכל היה משתנה לטובה. במוצאי שבת אמרתי לעֹז שהוא בא. הם לחצו ידיים, ואז עֹז נכנס לשינה עמוקה. אחרי 24 שעות הוא הלך מאיתנו. היינו סביבו כל המשפחה. הילדים, האחיינים וגם אבא שלי היה. עמדנו סביבו, החזקנו לו את היד וחיבקנו אותו".

"הרגשנו ממש באופן פיזי שהוא מת", מספרת קרן. "בכינו ואמרנו 'שמע ישראל' ונפרדנו ממנו. ככה נשארנו איתו מחובקים כמה זמן. זה היה בלתי אפשרי להיפרד".

כאבים בברכיים
לפני כשנתיים התלונן עֹז בפעם הראשונה על כאבי ברכיים. האורתופד אמר שמדובר בכאבי גדילה. "הרופא אמר שזה יהיה יותר קשה לפני שזה יהיה יותר קל", נזכרת קרן, "וזה המשפט שליווה אותי הרבה זמן קדימה. עֹז אהב להרים משקולות בחדר כושר. אמרתי לו 'אתה כל לילה הולך למכון, אולי אתה צריך שבועיים מנוחה'. אבל גם אחרי המנוחה, הכאבים המשיכו. הלכנו שוב לאורתופד, ודווקא באותו היום לא היו לו כאבים בכלל. עשו צילום רנטגן ולא גילו כלום. רציתי להמשיך בבדיקות נוספות, אבל עֹז אמר לי 'אמא, זה בסדר, כנראה שמתחתי שריר".

זמן קצר לאחר הבדיקה הזאת נסעו כל בני המשפחה לבר מצווה משפחתית בארה"ב. "בהתחלה הכל היה בסדר", ממשיכה קרן. "אבל פתאום התחילו לעֹז כאבי בטן עזים. אמרנו: אולי הוא אכל משהו מקולקל. בבר המצווה הוא כבר הרגיש טוב יותר וחשבנו שכנראה זה עבר. שיערנו שמדובר בווירוס או חיידק. לאחר מכן אפילו טיילנו בגרנד קניון איתו והיינו צריכים לרוץ אחריו במסלולים כי הוא היה בכושר טוב".

כשחזרו לארץ נסע עֹז למחנה "עמיחי" של תנועת בני עקיבא באכזיב. "מדובר בשלושה שבועות ללא טלפונים", מספרת האם. "אחרי שבוע וחצי ביקרנו אותו ושאלנו איך הרגליים והבטן. הוא אמר שהכל בסדר. מה שידענו רק בדיעבד הוא, שבשבוע וחצי הבאים הוא סבל מכאבים נוראים. ידעתי שמשהו לא בסדר, כי לא ראיתי אותו בתמונות שמעלים לאתר. מסתבר שהאחות אמרה לו 'תשכב, תנוח' ואפילו הציעו לו לדבר איתנו, אבל הוא הבין
שאנחנו פשוט נבוא ונאסוף אותו, אז לא סיפר.

"כשהוא חזר הביתה המשיכו הכאבים. למחרת הוא הרגיש טוב יותר והלך עם חבר למרכז המוזיקה לנגן בגיטרה. פתאום אני מקבלת ממנו טלפון - צרחות. הוא כמעט התעלף מכאבים. זה היה קיץ ועוד לפני שהספקתי לאסוף אותו, הוא כבר עלה על אוטובוס הביתה. מצאתי אותו על המיטה נאנח מכאבים". אצל הרופא עבר עֹז צילום נוסף ולקחו לו בדיקות דם. "הוא קיבל תרופה נגד כאבים ואז הלך לישון", אומרת קרן. "במהלך היום הגיעו אליי תוצאות הבדיקות לאייפון. לא הבנתי מה אני רואה, מכיוון שהכל היה מוסבר במונחים רפואיים. ניגשתי לחבר ממש טוב שלי שהוא רופא בעבודה והראיתי לו את המסמך. הוא שתק, ואז הוא אמר בגמגום 'זה גידול'. מיד אחר כך הוסיף 'אבל אל תדאגי, זה יכול להיות שפיר. צריך לעשות עוד בדיקות'. באותו רגע חרב עליי עולמי".

עֹז עבר סדרת בדיקות בהן MRI, מיפוי עצמות וביופסיה. "בכל בדיקה כזאת הבנתי שזה גידול אמיתי ומשמעותי", אומר אלי. "מבדיקה לבדיקה התבררו לנו הממדים האמיתיים של הגידול. למחלה קוראים סרטן העצמות (סארקומה, א"א) על שם יואינג. בארה"ב לוקים במחלה כ-250 ילדים בשנה. בישראל מדובר בכ-20. כשהמחלה מקומית וספציפית, סיכויי ההחלמה הם בין 85 ל-90 אחוז. אבל כשהיא מפושטת בעצמות, הסיכויים לא רבים. וגילינו שהמחלה מפושטת, כלומר שיש לה גרורות גם בירך, בבטן ובמקומות נוספים בגוף".

לא התלונן
כששואלים את אלי וקרן איזה ילד היה עֹז, הם עונים ש"הוא היה קצת מכל דבר". "אנחנו זוכרים אותו בצעירותו כשהוא רקד 'ברייקדנס' מדהים", מספרת ק