בשבוע שעבר נערכה ברעננה הקבורה האזרחית הראשונה, עם מותה של תושבת העיר קולין דייוויס, נוצרייה אדוקה שנפטרה בגיל 88 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. קבורתה פתחה למעשה רשמית את החלקה האזרחית החדשה שנבנתה בבית הקברות כפר נחמן בעיר.

עוד ב-mynet:
מייסד הקשת הדמוקרטית המזרחית: "ניצחנו"
"חברה קדישא קברו אדם זר בקבר שלי"

קולין דיוויס ז"ל נולדה באינדיאנה שבארה"ב. בתיכון היא פגשה את בעלה, סגן סיסל (91), טייס קרב לשעבר בארה"ב בעל עיטורים רבים, שנלחם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, וכעבור שנה השניים נישאו בחשאי והביאו לעולם שני בנים, דייוויד (65) ודן (59). "כבר בדייט הראשון ידעתי שאני הולך להתחתן איתה", סיפר בשבוע שעבר סיסל בהתרגשות.

קולין, דוגמנית בצעירותה שלימים עסקה בייצור מניפות לפצצות מטוסי ארה"ב, וסגן סיסל, טייס קרב שנלחם במלחמת העולם השנייה, ידעו שביום מן הימים הם יעברו לגור בישראל. "החלום שלנו היה לעלות לארץ המובטחת", מספר סיסל. "פעם קולין הציעה שנבוא לבקר בישראל ועניתי לה 'אם אי פעם אבוא לבקר את ישראל, אני אבוא לגור שם'".

במרץ 95' השניים הגשימו את חלומם כנוצרים ועלו ארצה לרעננה. "הרגשנו שזה המקום שאנחנו צריכים לחיות בו. אני מניח שאפשר לקרוא לנו 'ציונים' כי אנחנו מאמינים שצריך לחיות בארץ ישראל. לא משנה מה המצב בארץ הרגשנו פה בטוח, זו הארץ של אלוקים".

ברעננה, קולין הייתה פעילה חברתית בעיר ועשתה המון למען הציבור. "היא התנדבה בבית הספר האמריקני, השתתפה בחוג תפירה, שם הכינה תמונות שחילקה לכל מיני תושבים, ויותר מכל הכינה מזון וחילקה לנזקקים", משתף דן, בנם הצעיר.



בנוסף, קולין אהבה לערוך מסיבות ואירועים בביתה שתמיד היה פתוח. "אמא תמיד הייתה דואגת שתהיה אווירה משפחתית עם כולם, ואם היא הייתה רואה אנשים שזקוקים לעזרה, היא מיד הייתה עוזרת", מוסיף דן.

יותר מכל, נהגה קולין לכתוב מכתבים לחבריה הנוצריים בניסיון לשכנע אותם בצדקת ישראל. "כל מאמר שיצא בעיתון או במדיה שהרגיז אותה, היא הייתה כותבת לחברים את דעתה", משתף סיסל. מהר מאוד הזוג דיוויס הפכו למוכרים בעיר. "כולם הכירו את אמא ואבא, אבל חלקם לא ידעו שהם לא יהודים", מספר דן.

לפני כחמש שנים קולין אובחנה לראשונה כחולת סרטן. היא התנגדה לטיפולי כימותרפיה והקרנות בגלל רצונה לאיכות חיים. לאחר שלוש שנים הסרטן חזר בצורה אגרסיבית והתפשט במקומות שונים בגוף. בשבוע שעבר היא נפטרה, חודש לפני יום הולדתה ה-89 ולפני שהספיקה לחגוג את יום נישואיה ה-71.

"היינו הפכים מושלמים", משתף סיסל. "קולין אהבה להיות ליד הרבה אנשים ולדבר הרבה, ואני הפוך. אני אוהב להיות לבד או רק עם המשפחה, אבל הערכנו אחד את השני כל כך, עברנו הרבה בחיים. חיינו בטריילרים, בגו'נגלים חמים, בבקתות, עם משפחה, עם חברים ועם אנשים שלא פגשנו מעולם בכל הטיולים שלנו, במדינות מסוכנות, במדינות עולם שלישי ובמדינות מודרניות והיא מעולם לא התלוננה".

לפני שאמו נפטרה, דן החל לחפש מקומות קבורה אזרחיים. "לא ידעתי איפה יקברו אותה עד אחרי שהיא נפטרה. פחדתי שנאלץ לקבור אותה בנגב או במקום
רחוק", הוא אומר. כשחברה קדישא ברעננה ביקשו מדן להיפגש, הוא חשש מעט. "בדרך כלל לא נעים להתעסק עם ביורוקרטיה דתית, אבל הופתעתי לטובה, הם התייחסו אליי עם הרבה כבוד וחמלה ואמרו שהם יקברו את אמא שלי למרות שהמקום עוד לא גמור, ותוך כמה שעות המקום היה מוכן", הוא מספר בהערכה.

מאיר קצין, יו"ר עמותת חברה קדישא, משתף: "אני שמח שהענקנו למשפחת דיוויס חוויה משמעותית וטובה, מדובר בפרוצדורה שונה מהמקובלת, המשפחה של המת יכולה לבחור לערוך לוויה ככל שיעלה על רוחה. לנו לא משנה אם יביאו כומר, רב או כל דבר אחר. הלוויה מתקיימת אך ורק איך שהמשפחה רוצה. משפחות שלא מעוניינות בלוויה דתית, ייקברו בחלקה האזרחית".