צילום: אסף פרידמן שש בבוקר על הדקה. האוטובוס הממוגן של אילן הירשפלד יוצא מרעננה לכיוון חברון. מי שביקש לחזק ולהתחזק במערת המכפלה, ועל הדרך גם לאכול שם ארוחת בוקר, אבל התעכב דקה-שתיים, ייאלץ לחכות לנסיעה של החודש הבא. ואל דאגה, היא תהיה.

הירשפלד מחובר בנימי נפשו לאדמת ארץ ישראל, אבל במנטאליות שלו הוא אנגלי קפדן, כך שמי שלא מתאימה לו השעה, שיבדוק אם יש עוד אוטובוס זמין וממוגן בסביבה שיוצא לביקור זריז בעיר האבות. וזה לא החוק היחיד שעליו הוא מתעקש. יש גם את אלמנט הצדדים. באוטובוס של הירשפלד יש שני צדדים. צד ימין והצד של הנהג. השמאל לא קיים. בטח שלא כאופציה אלקטורלית, אבל גם לא כמילה לגיטימית שמתארת כיוון. יש ימין ויש נהג. מי צריך יותר מזה.

הנוסעים, כ-45 נשים וגברים בלבוש מסורתי-דתי שהתעוררו הרבה לפני שהשמש זרחה, מכירים את החוקים של הירשפלד, כולל עניין השמטת השמאל. רבים מהם נחשבים לנוסעים מתמידים וממשיכים להגיע כל ראשון לחודש לתחנה. הבדיחה על הצד של הנהג מצחיקה אותם כל פעם מחדש.

באוטובוס של הירשפלד אתה חשוד כשמאלן כל עוד לא הוכחת אחרת, ונתוני הפתיחה של טי שירט פלוס אייפון גדול מדי, מינוס כיפה - מגבירים את החשד. "מי הזמין אותך לכאן?", שואלת אחת הנשים בחיוך מודאג ובודקת שאני לא מקליט אותה. אני מצביע על בעל הבית ומנסה לומר כמה מילות סניגוריה על מקום העבודה שלי, עד שאחד הנוסעים נחלץ לעזרתי. "שתדעו לכם שכהנא עצמו נתן פעם ראיון למגזין פלייבוי", הוא מספר. נדמה שהטיעון הזה הוסיף לי איכשהו כמה נקודות.

מיהו מתנחל
את הדרך לחברון מכיר הירשפלד היטב. לפני 20 שנה החל להוציא כל ראש חודש אוטובוס מרעננה למערת המכפלה. השנה עבר כבר את ה-250. כשאנחנו נפגשים בבוקר בבית יד לבנים של רעננה, שואל אחד מעוברי האורח אם גם אני חלק מ"מתנחלי רעננה". הירשפלד מקבל את הכינוי הזה באדישות. "שיהיה מתנחלי רעננה", הוא אומר, "למה מי שברעננה - לא מתנחל?", הוא ספק שואל וספק קובע, ושכניו לספסל מהנהנים.

עוד ב-mynet:
תיעוד בלעדי: פיגוע הדקירה, דקה אחר דקה
הבן נפצע קשה מפגיעת אופניים חשמליים, האב: "לא מאשים אף אחד"

לא קשה לחבב אותו. הוא סימפטי, נינוח, ועם חוש הומור נדיב. הוא נולד בקניה וגדל באנגליה כחילוני גמור. כשפרצה מלחמת יום כיפור, הוא הגיע לארץ כמתנדב ובסוף שנות ה-70 עשה עלייה. אחרי שהתחתן, החל לחזור בתשובה. בעקבות הסכמי אוסלו ביצע פנייה חדה ימינה והקים את תנועת "שלום אחר". הוא מקפיד תמיד להצביע "הכי ימינה שאפשר" ובבחירות האחרונות, איך לא, נתן את קולו למפלגת "יחד" של אלי ישי והחבר הוותיק ברוך מרזל.

"הנסיעה לחברון החלה כתגובה מהבטן, מתוך דאגה למקום", נזכר הירשפלד, שחגג לאחרונה יומולדת 71. "ב-94' אחרי הפיגועים הראשונים שבאו בעקבות הסכם אוסלו, אמרנו - בואו נלך להרים קול צעקה. ארגנו נסיעה למערת המכפלה. נסענו, התפללנו, אכלנו ארוחת בוקר, קצת סיור, קצת תרומות לתושבים, וחזרנו".



הירשפלד מספר שהנסיעה ההיא הפכה למסורת. "המטרה המוצהרת הייתה חיזוק, התחברות והזדהות. גם עם העיר, אבל בעיקר עם האנשים שמיישבים אותה. הם הגיבורים האמיתיים, אלו שבזכותם אנחנו יכולים להמשיך לשבת ברעננה עם השמאלנים".

מאז, כל ראש חודש מתארגנת נסיעה מרעננה לחברון. הם תולים מודעה תחת הכותרת "חברון לאבותינו ולנו", ורשימת המעוניינים מתמלאת במהרה. "זה ממש לא המקום היחיד שמארגן נסיעות לחברון, אבל אנחנו מהמתמידים", הוא מסביר. "נסענו גם אחרי מה שקרה עם ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. גם בזמן מבצע חומת מגן. לא משנה מה קורה בחוץ, בראש חודש יהודי אנחנו מחזקים ומתחזקים בחברון. ראש חודש אחרי ראש חודש, ועוד היד נטויה".

את הנסיעות לחברון הם התחילו באוטובוסים רגילים של 'אגד' עד שהצבא לא אישר להם להיכנס לחברון ללא מיגון. השנה הם כבר סגרו 256 נסיעות ורק פעם אחת ירו עליהם. "צלף פלסטיני מכפר בית עומאר ירה מאחד הבתים ופגע במראה של הנהג. האוטובוס ממוגן אז לא התרגשנו מהיריות", מספר הירשפלד, "כל תקרית כזו רק מחזקת את האמונה שלנו שאנחנו חייבים להמשיך ולנסוע לשם. בארץ ישראל אסור לנו לפחד. הנוכחות שלנו שם היא הדבר הכי חשוב - היא זו שמראה להם מי כאן בעל הבית".



הטיסן ואני
בתקופת ההתנתקות נחקר הירשפלד בחשד שתכננן לפוצץ את הר הבית. "זה היה שטויות, כמובן", הוא מבהיר, "התכנון היחיד שלי היה לשגר טיסן מעל גוש קטיף בתקווה שזה ילחיץ את המפנים ויגרום להם לוותר על הטעות הנוראה הזו שנקראה התנתקות. מה שכן, ביום העצמאות ה-50 למדינה הלכתי לטייבה, ביקשתי לחלק דגל ישראל לכל עוכר ישראל, ולאחמד טיבי גם. המשטרה לא הייתה מרוצה ממש מהיוזמה שלי אבל זה בסדר, גם אני לא בדיוק מרוצה מהיוזמות שלה".

עם הזמן גדל מספר הנוסעים