צילום: יוגב עמרני "ביום שעומר נולד, לא הייתי. אלו היו ימי מלחמת ששת הימים, נפצעתי בסיני וברחתי מבית החולים כדי לראות אותו. עכשיו מישהו מלמעלה כנראה פיצה אותי ונתן לי חמישה ימים מופלאים איתו, שלצערי היו הימים האחרונים שלו".

עוד ב-mynet:
האישה שאיבדה בעל, בן זוג, אם ובן - ונשארה אופטימית
"אני יודע מה זה כשאין": בעל החומוסיה דואג לנזקקים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

אורי מנוס, (תא"ל במיל') מתקשה לדבר על בנו עומר בזמן עבר. רק לפני שבוע עוד ארזו מזוודות ויצאו לטיול משותף בגיאורגיה ועתה הוא יושב עליו שבעה.

עומר, 48, נפטר ביום שני לפני כשבועיים במהלך טיול בהרי הקווקז ואלפים מתושבי רעננה ליוו אותו בדרכו האחרונה, כשהובא למנוחות ביום רביעי בבית העלמין בעיר. הוא היה חוקר פרטי במקצועו, ומרתוניסט מוכר.

עומר נדבק בחיידק הריצה לפני שנים מספר, כשביקש לרדת במשקל. על תחילת דרכו כאיש מרתון סיפר לפני שנתיים בראיון ל-mynet ו"ידיעות השרון": "במסגרת עבודתה כמנהלת מרפאה קרדיולוגית, פגשה אישתי את רץ המרתון הוותיק יאיר קרני. היא עשתה איתו הסכם - קודם שייקח אותי כפרויקט, ומשם נראה כיצד נתקדם".

וזה אכן עבד: בתוך חודשיים השיל מנוס 16 קילוגרם ממשקל גופו ולאט לאט הוא הגדיל את המרחקים אותם הוא רץ. בשנת 2010 רץ את המרתון הראשון שלו. הוא היה חבר בוועדת הספורט העירונית, פעיל חברתי בסיעת "הרשימה למען התושבים" וחבר בהנהגת ההורים ברעננה. הוא השתתף במירוצים רבים וזכה לכינוי "צלם הבית", מאחר שנהג לתעד את המשתתפים האחרים.

באחד הפוסטים האחרונים שלו כתב מגיאורגיה: "יצאתי ל-20 קילומטר... בחוץ שמונה מעלות. גובה קרוב ל-2,000 מטר". לאחר מכן כתב: "ריצה בגובה מעל 2,000 מטר, פחד אלוהים", אבל לריצה הזו הוא כבר לא הספיק לצאת.



מיתת נשיקה
"ישנו זה ליד זה בחדר, וכשהשעון צלצל בשש בבוקר, הוא לא קם", מספר האב אורי על רגעי האימה. "עומר הוא אדם זריז, תמיד קם לפני כולם. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר והזעקתי את המדריך של הטיול. ניסינו להחיות אותו, שעה עבדנו עליו. הזעקנו רופא, אבל עד שמישהו הגיע הוא כבר לא היה איתנו. הרגשתי את זה מיד, אבל לא ויתרתי ויחד עם המדריך, המשכנו לנסות להחזיר אותו".

אורי מנסה למצוא נחמה קטנה ומוסיף: "להערכתי, הוא לא סבל. לא שמעתי כלום ואם היה משהו, הייתי מרגיש, הרי ישנתי ממש לידו. זו הייתה מיתת נשיקה".

אורי, תת אלוף במילואים, שעבר כמה וכמה קרבות בחייו, מספר כמה קשה היה למצוא את עומר ללא רוח חיים: "עברתי מספיק מלחמות וראיתי חברים ופקודים הרוגים, ולצערי ראיתי לא מעט, אבל פתאום זה הבן שלי. תפקדתי בקור רוח, המדריך שהיה איתי התפלא, אבל דווקא בגלל שזה הבן שלי, תפקדתי באופן הכי רציונלי ושיגעתי את כולם שם שיטפלו בו כמו שצריך. גיאורגיה היא מדינה מתפתחת, והדברים זזו שם לאט".

עוד לפני הלוויה פתח אורי את מכשיר הסלולרי של בנו וקרא את מאות ההודעות ששלחו לו. "ראיתי כמה אנשים אהבו אותו. כמה הוא תרם להם, אנשים מכל קצוות הארץ. הילד הזה נתן את נשמתו לכולם. התקשרו אליי גדודים מהצבא וסיפרו שהוא תרם להם אוכל וציוד במהלך מבצע צוק איתן. הוא עשה הרבה למען האחר, על הרבה מהם לא ידעתי בכלל".

אורי מספר איך בשלב מסוים במהלך החיים, הוא הפך מאיש מוכר בזכות עצמו, בעיר, לאבא של עומר. "פעם כולם אמרו לעומר 'אתה הבן של אורי'. עכשיו כבר שנים שואלים אותי 'אתה אבא של עומר מנוס?'. אני גאה בילד הזה. הוא היה חוקר פרטי מוצלח, היה לו ראש יוזם ופורה וקשרים עם הרבה מאוד אנשים. הייתי הולך איתו ברחוב והוא היה מדבר עם כל אחד, פתר להם בעיות, ייעץ, זה היה האיש, ככה הוא היה בנוי. אני לא יודע ממי הוא למד את זה, אבל הרגשתי שיש לי בן ממשיך".

על הדרך בחזרה מגיאורגיה, כשארונו של עומר הובא ארצה, מספר האב: "אני מרגיש שהוא איתי. הוא היה איתי במטוס בתא המטען. הוא יהיה איתי בנפשי כל חיי. היינו מאוד מחוברים ולדעתי, גם דומים. לעתים התבלבלו וחשבו שאנחנו אחים. הוא היה איש שאוהב אנשים ומתחבר בקלות לכולם. המטיילים שפגשנו שם ערמו גל אבנים בהרי הקווקז למעלה, לכבודו, ועמדו דקה דומייה. המדריך של הטיול, עכשיו התקשר אליי ואמר שהוא וחבריו הדליקו נרות והתפללו בבית כנסת לעילוי נשמתו. הוא היה איש של כולם".



לב ענק
חבריו הרבים מתקשים לעכל את דבר מותו ולהיפרד ממנו. "איך אפשר לסכם חיים של 48 שנה בכמה מילים? עומר היה זה שהביא אותי למעשה לפוליטיקה", מספרת חברת המועצה סימה פרי. "במשך שנים כיהנו ביחד בוועדי הורים, ליווינו את הבנות שלנו בבית הספר וכשסיימתי את תפקידי כיו"ר ועד ההורים בחטיבת רימון, בסוף הקדנציה הקודמת, הוא חשב שאני צריכה להיכנס לפוליטיקה. הוא היה אדם עם לב ענק שלא