צילום: יוגב עמרני "20 שנה אני עובד עם ילדים בעלי עבר פלילי שנפלטו ממסגרות החינוך", אומר דודי מרציאנו בסרטם התיעודי של תלמידי מגמת הקולנוע בתיכון אביב ברעננה, החושף טפח מסיפור חייו, "בכל ילד אני מוצא את סיפור החיים שלי. המחשבות שלי, הפחדים שלי, ואני רוצה לזעוק לו: 'נשמה, נשמה, אל תפחד. אפשר אחרת. אתה רואה קרוב. תסתכל למרחק'. אני רוצה לעזור לו להסתכל למרחק".

עוד ב-mynet:
לאון אדרי, בעל הסינמה סיטי: "אני מרוקאי מסריח? אני בהמה?"
"למה רק את מירי רגב תוקפים על ההתבטאויות הגזעניות שלה?"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

הסרט הזה, "להסתכל למרחק", שהפיקו התלמידים על חייו של המחנך שלהם, זכה ביום חמישי שעבר במקום הראשון בפסטיבל הקולנוע בירושלים והביא כבוד רב לכיתת אי"ל בתיכון אביב ברעננה ולעיר כולה.

המחנך דודי מרציאנו, שגדל בשכונת קריית שרת ברעננה, בחר להיחשף בסרט כדי להמחיש איפה צמח ולאן הגיע, איך הצליח להיחלץ מפשע ובערות, לפרוץ את תקרת הזכוכית ולשנות את עתידו הידוע מראש. בראיון ל"ידיעות השרון" השבוע הוא אומר: "במהלך השנים הדחקתי חלק מהזיכרונות שלי, חלק מחקתי, ואט אט הם צצים ועולים. הסרט קצר מדי מכדי לשקף אותם".



החיים בצל המצוקה
הוא נולד כאמור בשכונת קריית שרת ברעננה לפני 41 שנה, כבן בכור למשפחה שמוצאה ממרוקו. מיד לאחר לידתו עברו הוריו ללוד, שם גרו בשכונת מצוקה. אביו מצא את פרנסתו בקושי כשוליית מסגר. אחרי שלוש שנים ועוד שני ילדים, פנה האב לראש עיריית רעננה דאז בנימין וולפוביץ' וביקש שיסדר לו דירה, "אחרת כל הילדים שלנו ייצאו עבריינים - וזו תהיה אחריותך"... וולפוביץ' סידר להם דירת שלושה חדרים בבלוק 12 של חברת עמידר בקריית שרת (כיום בלוק 27) שם גרים ההורים עד היום. בדירה הזו נולדה גם הבת הרביעית. האב עבד כמסגר קונסטרוקציות, והאם עבדה כעוזרת בית.

הבית היה רווי בצעקות. "כשאבא היה מגיע מהעבודה עצבני, הייתי נעלם מהבית לכמה שעות עד שיירגע. חברים היו מפחדים לבקר אצלנו. אבא היה חסר סבלנות. זו הייתה דרכו, גם אם תמיד רצה רק בטובתנו. בבית כזה אתה גדל במתח מתמיד. מאיפה תבוא הצעקה. אמא תמיד גוננה עלינו והקריבה את עצמה למען ההרמוניה המשפחתית. רק בגיל מבוגר יכולתי להבין עד כמה התברכתי באמא כל כך חזקה וראויה להערצה", אומר מרציאנו ודמעות נקוות בזוויות עיניו.

הוא למד בבית הספר היסודי "יחדיו" בקריית שרת ברעננה. יחד עם ילדי השכונה למדו באותה כיתה גם ילדי השמנת של שכונת היוקרה קריית גנים - ניסיון ליצירת אינטגרציה מתוך תפיסת עולם חברתית ואולי סתם בגלל הקירבה הגיאוגרפית.

"כביש הפריד בינינו, גם ברמה הפיזית וגם ברמת המטאפורה", אומר מרציאנו. המשפחות בקריית שרת היו במצב סוציו-אקונומי נמוך, ולעומתן המשפחות בקריית גנים היו אמידות ומשכילות. "חוויית האינטגרציה שלי לא הייתה נעימה במיוחד. רגשי נחיתות, כעס, תסכול. לאסיפות ההורים היה אבא שלי מגיע ישר מהעבודה מפויח ומאובק, והורי הילדים מקריית גנים היו מגיעים מחויטים ומעונבים. כשהמורה אמרה לאבא שלי 'אני אמביוולנטית לגבי הבן שלך', הוא בכלל לא הבין על מה היא מדברת".

"התביישתי מאוד בהורים שלי", הוא לא מהסס לבטא את תחושותיו, "תמיד חששתי מהאפשרות שאמא שלי מנקה בתים בקריית גנים שבהם גרים ילדים מהכיתה שלי. הילדים האלה נחשבו לילדים האיכותיים של הכיתה. הייתה להם שפה משלהם. פעילויות משלהם. חוגים, אופניים חדשים, גלשן וסקייטבורד. אף פעם לא הזמינו אותנו למסיבות שלהם. אפילו הכריכים שהביאו בכל בוקר לבית הספר היו גדולים ומשובחים יותר - עשויים מלחם מיוחד, עם עלי חסה בפנים, עטופים יפה... ומשלוח המנות שלהם בפורים גדוש בכל טוב לעומת מה שאמא שלי נהגה להכין".

תחושת הנחיתות שכרסמה בו הייתה בעיקר מול הבנות. "מה אני שווה מול הבנות האלה? למה שהן ירצו אותי?". עם הבנים הצליח ליצור קשר הדוק יותר. הם שיחקו יחד כדורגל וכדורסל, והוא חש ביטחון רב יותר. "למעשה הם אפילו קצת פחדו מאיתנו, שהרי מה נותר לנו אם לא להתבלט במה שנחשב בסביבה הטבעית שלנו - להיות הכי ערס. לתפוס מעמד מתוך כוחניות. קראנו לעצמנו 'יצורי כלאיים'. חיינו בין שני עולמות - בין עולם הניחוחות והטעמים המזרחיים שבשיכון העממי שלנו לבין עולמם הקרייריסטי והאקדמי של תושבי קריית גנים".

עד היום, כך נראה, הוא טרם השתחרר מתחושת הנחיתות. "בבית הספר 'יחדיו' לא הייתה אפליה מכוונת, מובנית. הייתה, אולי, אפליה סמויה כיוון שהורי הילדים מקריית גנים, האשכנזים, לא רצו שנתערבב בהם, שהרי אנחנו 'הבררה'. עד היום, גם כאדם בוגר, כשאני יושב מול אשכנזי, אני עדיין מרגיש נחות. אפילו שהתחושה האת לא מוצדקת. מין שריטה כזו".

אחרי כמה שנים ששיחק כדורגל בהפועל רעננה, עבר מרצי