צילום: יוגב עמרני "נכון שאתה מבין? נכון שאתה שמח? אם אתה שומע אותי תן לי סימן...."
כבר כמעט שנה שניקול כהן מכפר יונה צמודה למיטת בנה אופיר בבתי חולים שונים ומייחלת לנס. היא מדברת אליו, מספרת לו מה חדש ומאמינה שהוא שומע אותה. ביום שני שעבר, כמעט שנה לאחר שאופיר נפצע קשה מפגיעת פצמ"ר ב"צוק איתן", אני פוגשת אותה בבית החולים לווינשטיין ברעננה, שם הוא נמצא כבר חצי שנה, ללא הכרה.

עוד ב-mynet:
וואפא טיארה: הפמיניסטית הראשונה של כפר קרע
המשפחה הצעירה פונתה מביתה: "אפילו את המיטה שם התינוקת שברו לנו"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

היא פונה אליו ומבקשת שייתן לה סימן קטן. ושוב היא מבקשת ופתאום רגליו נעו קלות. "ראית את זה?", היא קפצה באושר. אבל אחר כך כבר סיפרה שהרופאים מייחסים חלק גדול מהתזוזות האלו לרפלקסים של הגוף. ניקול, שמגיעה מדי יום לבית החולים לווינשטיין, מלטפת את בנה בלי סוף, דמעות עולות בעיניה והיא מבטיחה לו: "אני ואתה עוד ננצח. יקרה לנו נס".



"הרגשתי את הכאב"
סמ"ר אופיר כהן (23) מכפר יונה ששירת כחובש בגדוד 53 של חטיבת השריון 188, נפצע ב-31 ביולי 2014 בשטח הכינוס בקיבוץ בארי במהלך מבצע "צוק איתן". אופיר היה חלק מהכוח שיועד לקלוט פצועים מתוך הרצועה, אולם בזמן השהייה בשטחי הכינוס נפגע מפצמ"ר באירוע בו נהרגו עוד חמישה חיילים, כולם חבריו. אמו ניקול, מטפלת הוליסטית במקצועה, שמתגוררת בחצי השנה האחרונה ברעננה במלונית צמודה לבית לוינשטיין, מגיעה בכל יום לבקר את בנה, יושבת לידו, מחבקת אותו, משמיעה לו מוזיקה, מקריאה לו ספרים, עושה לו מסאז'ים ומטפלת בו במסירות ובאהבה.

עכשיו היא פותחת את הלב ומספרת כיצד היא הרגישה את הפציעה שלו כבר שעות מספר לפני שנחת הפצמ"ר וגרם לאסון הגדול.

"באותו היום הרגשתי לא טוב, היה לי כאב ראש שחצה לי את הראש לשניים", היא נזכרת. "לא הצלחתי להרגיע את הכאב, לקחתי כדורים, אבל שום דבר לא עזר". כל מה שרצתה לדבריה, היה לדבר עם בנה, היא רק לא שיערה שזו תהיה שיחתם האחרונה. "סיפרתי לו על הכאב שהיה לי. הוא לא סיפר לי שהוא נכנס לרצועה. הוא אמר שבשבוע הבא הם יוצאים ושנגמרה המלחמה. מצאנו את עצמנו מדברים על מה אכין לו לאכול כשהוא יחזור הביתה ומה נעשה".

כהן, חובש גדודים שהיה אחראי על תאג"ד (תחנת איסוף גדודים) והיה צפוי להשתחרר חצי שנה לאחר מכן, נפגע מהרסיסים של הפצמ"ר שחדרו לגופו. בעודו בהכרה, כהן סירב להניח לחיילים לטפל בו והתעקש לשלוח אותם לטפל בפצועים האחרים. מיד לאחר מכן, איבד את הכרתו. הוא הובהל לבית חולים "ברזילי" באשקלון והרופאים ייצבו את מצבו, ולאחר מכן הוטס לבית החולים הדסה בירושלים, שם שהה חמישה שבועות בטיפול נמרץ, במהלכם היה בסכנת חיים.

ניקול מספרת שכשראתה את האירוע בשידור חי בטלוויזיה, את המסוקים ואת חילוץ החיילים, הייתה לה הרגשה עזה שאופיר נפצע. "באותו הלילה כשהגיעו נציגי קצין העיר לבשר לי על הפציעה, הבנתי שהכאב שחשתי שיקף את הכאב של אופיר ומהרגע שהוא איבד את ההכרה, כאב הראש שלי פסק בפתאומיות".

מיד עם הישמע הבשורה מיהרו הוריו של אופיר לבית החולים הדסה בירושלים. הרופאים הודיעו למשפחה שהמצב חמור, הנזק בלתי הפיך ושאופיר יזדקק לסדרת ניתוחים. "זאת הייתה פציעה פיזית מאוד מאוד קשה ופציעה נפשית שהיא עדיין קשה מאוד עבורנו", מספרת אמו בכאב.

כהן, שהיה בטיפול נמרץ לפגועי ראש חצי שנה, נפגע בשני חלקי המוח כאשר הפגיעה היא מפושטת, ולדברי הרופאים, אין כמעט מקום במוח שלא נפגע. לאחר חצי שנה בטיפול נמרץ הוא הועבר למחלקה לשיקום נפגעי מוח בבית לווינשטיין.

אתם מצליחים לראות שינוי אצל אופיר בעקבות השיקום?
"יש שינויים כל כך מזעריים שאף אחד לא באמת יכול להגיד אם הם מעידים על משהו. רק נסים יעזרו לנו עכשיו, רק אם אלוהים יעשה לנו נס", אומרת ניקול ופורצת בבכי.
ניקול יודעת היטב שהרופאים לא תמיד אופטימיים, אבל עושה כל שביכולתה להביא לדבריה את הנס. היא דואגת להביא אל חדרו בבית החולים מטפלים הוליסטיים שמטפלים באופיר באנרגיות ובסוגי טיפול אלטרנטיביים שניקול מאמינה שהם מסייעים מאוד.

פנית לרבנים או מתקשרים?
"לא פנינו לרבנים או למתקשרים למיניהם, אבל מבלי שביקשנו או פרסמנו דבר, אנשים מכל רחבי הארץ מתפללים בשבילנו ובשביל אופיר שלנו בלי סוף. בחורי ישיבות ומכינות התפללו עבורנו, נשים צדיקות התפללו ואף ילדים בבתי ספר. פשוט לא ניתן לתאר עד כמה אנשים מקווים לרפואתו של אופיר מבלי שנבקש את זה בכלל".



הציבור מחבק
מה את אומרת לאופיר?
"אני אומרת לו כל יום כמה שאני אוהבת אותו, כמה שהוא חשוב לי. אני אומרת לו שלא ידאג, אנחנו ננצח במאבק הזה, ושלא יוותר, כי יקרו נסים".

כהן, המתקשר לעתים בא