"צעקתי לחברים שלי 'הרגליים, הרגליים', אני לא מרגיש אותן. הם לא הבחינו בדבר חריג. רק אחרי כמה שניות, הם ראו שהגב שותת דם. חבשו אותי, אבל בדיעבד הסתבר שהפגיעה הייתה בעמוד השדרה וכבר באותו הרגע נקבע למעשה שלא אוכל עוד ללכת". כך זוכר עופר צור מרעננה את הרגע שהפך אותו מנער ספורטיבי בן 18 לאדם משותק בגפיו התחתונות לכל שארית חייו.

עוד ב-mynet:
מדוע הושמטו יום העצמאות ויום הזיכרון מלוח השנה של "זהות יהודית"?
כלא השרון: נגמלים במפגש מרגש עם משוקמים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

לא מובן מאליו שצור (59) מדבר על היום הנורא ששינה את חייו. במשך 30 שנה הדחיק את הזיכרונות והמראות הקשים והעדיף להתרכז בעשייה. לפני עשר שנים, חווה משבר אישי, פתח את הפצע ושיחזר לראשונה בפני אשתו וילדיו את האירועים מיום הלחימה הקשה שהפך אותו למשותק, יום בו גם איבד חברים טובים בקרב.

הפציעה
41 שנים בדיוק חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שהוכתרה כניצחון מהדהד למדינת ישראל, על אף למעלה מ-2,200 ההרוגים בה ועוד אלפי חיילים שמתמודדים עם פצעיהם עד היום. עבור צור, יום הכיפורים הוא יום הזיכרון ל-18 מחבריו לפלוגה י' מגדוד 79 בחיל השריון שנפלו במלחמה. היום הוא יעלה לקברם, ייפגש עם חבריו ששרדו את התופת ויתמודד עם הרגשות החזקים שמציפים אותו כל שנה בתקופה זו.

ב-5 בפברואר, 1973, טרם מלאו לו 18 הוא גויס לטירונות בחיל השריון ברפיח. אותה רפיח שהייתה במבצע "צוק איתן" זירת לחימה איומה, הייתה אז מקום מקובל לפעילות צבאית ולשטחי מסחר. הוא יצא לקורס חיל רגלים משוריין ולאחריו, בחודש אוגוסט הוצב בגדוד 79, חטיבה 401 שישבה באותם ימים בסיני. "רציתי להתגייס תחילה לסיירת חרוב, אבל המיונים היו קשים מדי. אז ויתרתי", הוא נזכר בימים בהם מי שהעז להשתמט נשא אות קלון על מצחו. "היה לי ברור שאתגייס לשירות קרבי. צריך להבין, אז לא היו פלאפונים וההורים לא ידעו בכל רגע נתון היכן אני. יצאנו הביתה פעם בחודש. הייתי יוצא מהבסיס ברפיח ועולה על טרמפ, ללא כל חשש. הימים של אז, היו אחרים".

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגיעו צור וחבריו לפלוגה י', לסיור בקו סיני. "ישבנו ברפידים, והיינו אמורים להחליף את חטיבה 14 מיד לאחר יום הכיפורים. כבר כשהיינו בתעלת סואץ וצפינו ב"ארמיה השנייה" של המצרים, הבנו שאנחנו בצרות. הם כוח בסדר גודל של אוגדה, אנחנו פלוגה. הסתכלנו אחד על השני ותהינו מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וכיצד נתמודד.



"תוך כדי הנסיעה לתעלה, כל צמד נגמ"שים קיבל הנחיה להתמקם במקום אחר. התפצלנו ונותרנו שני נגמ"שים סמוך לעיר קנטרה". רגע לפני שהגיעו לעמדה פרצה התקרית ששינתה את חייו של עופר צור לעד. "נסענו שני נגמ"שים זה לצד זה. כשסיימנו עלייה בדיונת חול גדולה, הבנו שנפלנו למארב קטלני. שמענו יריות וראינו את החיילים המצרים שרועים על החול כ-10 מטרים מאיתנו. היינו בהלם מוחלט. מפקד הכלי שירה במקלע המרכזי, נפגע וצנח לתוך הנגמ"ש.

"נדב, חבר לנשק, במעשה גבורה מדהים, עזב את המא"ג בצדו הימני של הכלי, ותחת אש, השתלט על המקלע המרכזי שנותר יתום. אני יריתי במא"ג השמאלי וכשסאלו ההולנדי שעשה עלייה כדי להתגייס, נעמד כדי לירות, הורדתי אותו חזרה אינסטינקטיבית. כמה שניות לאחר מכן הרגשתי מכה אדירה וצנחתי פנימה. הנגמ"ש לידנו חטף במקביל טיל שהרג כמעט את כל יושביו".



הפחד
"המכה" הזו שספג צור הסתברה מאוחר יותר כזו שתהפוך אותו לאדם נכה. "באיזה שהוא מקום בתוכי הבנתי שאני משותק. לא ידעתי לכמה זמן, לא ידעתי באיזו חומרה, אבל הרגשתי". נהגי שני הנגמ"שים שרדו את התקרית והצליחו לסגת לתחנת האיסוף הגדודית. "ניגשו אליי חובשים ורופאים, ביצעו בי טיפול ראשוני ומשם נסענו לאזור הקרבות "בלוזה" (כיום פלוסיום), שם מוקם בית חולים שהיה מצויד יותר. לידי שכבו עוד עשרות פצועים", ממשיך צור.

בבית החולים "בלוזה" חש צור את המוות קרוב אליו מאי פעם. "חשתי פחד מוות", הוא נזכר. "נכנסתי להלם מאיבוד דם רב. אחז בי קור מקפיא עצמות והבנתי שאני הולך למות". רצה הגורל וסאלו ההולנדי, חברו לנגמ"ש של צור, שרק כמה שעות קודם לכן ניצל בזכות צור, היה בחדר עם חברו הפצוע, רגע לפני שהוא חוזר לשדה הקרב. "אחזתי בו והפצרתי בו להישאר לידי. לוודא שלא ישכחו אותי.

"הרגעים האלה בהם שכבתי פצוע ומדמם בבית החולים היו מפחידים. אלו רגעים שאיני יכול לשכוח. לא הסכמתי שיעזבו אותי, פחדתי למות. היה חשוב לי שחבר יעמוד לידי כדי לוודא שאישאר בחיים. לא רציתי למות, והרגשתי שאני קרוב לכך".

צור הועבר ליחידה הרפואית בבסיס האם ברפידים, ומשם בטיסת ארקיע לשדה דב, יחד עם עוד עשרות פצועים שרועים על אלונקות, ומשם לבית החולים "איכילוב". הרופאים