בהתנהלותה הקלילה ובחיוכה הכובש של סגן מורן גוילי מרעננה, אינו מסגיר את המראות אותם היא רואה כמעט מדי יום בשמונת החודשים האחרונים. ספק אם גם האנשים הקרובים אליה ביותר יכולים להבין כיצד הקצינה השברירית הזאת, רופאה בגדוד "מיתר" האחראי על שמירת הגבול הצפוני של ישראל, הצילה במו ידיה כבר למעלה מ-200 פצועים סורים, נפגעי מלחמת האזרחים העקובה מדם המתחוללת מעבר לגבול.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

צריך להבין. סגן גוילי (26), היא האדם הראשון אותו זוכים הפצועים הסורים שמבקשים להגיע לטיפול בישראל, לראות מיד אחרי שהם חוצים את גדר המערכת למה שהם מקווים שיהיה עבורם קרש הצלה מפני התופת אותה חוו בארצם.

"זה אף פעם לא פשוט", היא אומרת. "למשל, לפני שלושה חודשים היה אירוע בו נפגעו עשרה בני אדם, שניים מהם פצועים קשה, ביניהם גם נער בן 15 שנפגע מפצצת מרגמה. ישבתי עליו חצי שעה. ניסיתי לעשות לו חתך בבטן ולהחדיר לו צינור כדי לנקז את האוויר שלחץ לו על בית החזה. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי פעולה כזו בעצמי, לבד, בשטח. הכנסנו את הנקז, וזה שיפר את מצבו. חבשנו אותו והתחלנו לפנות אותו לאמבולנס שיסיע אותו לבית החולים. רגע לפני שהוא נסע, ניגש אליי אביו. הוא היה מאוד נרגש ודמעות עלו בעיניו. הוא דיבר בערבית. אני לא מבינה ערבית, אבל הבנתי שהוא מודה לנו. זה היה כמעט סוריאליסטי. איך הגענו למצב שהורים של פצועים סורים מודים לנו? בלילה הרשיתי לעצמי לבכות".



תנאי שטח
"הגעתי לגדוד עם ניסיון כמתמחה בבית החולים 'סורוקה', ניסיון שהוא חשוב, אבל לא כזה שיכול להכין אותך לעבודה שאני עושה עכשיו בשטח", מספרת גוילי. "הפעמים הראשונות שלי ליד הגדר, ההתמודדויות הראשונות מול האזרחים הפצועים מסוריה, היו מאוד קשות, והן הגיעו כבר בשבוע הראשון שלי בתפקיד. העבודה בשטח היא בתנאים הכי ירודים שיש, הפצוע על הרצפה, הציוד באמבולנס והעזרה שאתה מקבל היא של חובשים חסרי ניסיון, ואני מדברת על פצועים שלפעמים מצבם אנוש".

מאז 2012 קולטת מדינת ישראל פצועים סורים אשר מטופלים בבתי החולים השונים ברחבי הצפון ושבים אחר כך למולדתם. "אין נקודה ספציפית בגדר המערכת אליה הם מגיעים", מספרת גוילי. "יש מספר מקומות שיותר קל להם להגיע וברגע שחיילי צה"ל מזהים אותם הם מדווחים לחמ"ל הפיקודי ודרכם המידע מגיע אלינו. מאותו רגע אנו עולים על הציוד ומגיעים עם האמבולנס".

אל הצוות הרפואי המוקפץ לשטח מצטרפים גם חיילי הגדוד וגששים ששומרים עליהם ומוודאים שהפצועים הסורים ומלוויהם עוברים בידוק ביטחוני.

"האמת היא שהערבית שלי לא משהו", מספרת גוילי, "אבל תמיד יש איתנו גשש שדובר ערבית והוא משמש כמתורגמן. לא מזמן הכנו כרטיסיות עם שאלות בסיסיות כמו איפה נפצעת, בן כמה אתה, כמה קשה לך לנשום והיכן כואב לך. זה היה רעיון של אחד החובשים. בכלל, חשוב לי להבהיר שהחובשים לוקחים חלק מאוד פעיל בטיפול. הם בעצם לוחמים, שכל הניסיון הרפואי שלהם הוא קורס בן שלושה חודשים ושבגיל מאוד צעיר עושים דברים מאוד בוגרים".

מאיזה סוג של פציעות הסורים סובלים הכי הרבה?
"הפציעות, מטבע הדברים, הן פציעות מלחמה. חלקן נגרמות מהפצצות אוויריות או מפגז של מרגמה, ויש גם פצועים מירי צלפים. רוב הפצועים הם אזרחים. עוד טרם יצא לי לטפל במישהו שהגיע לכאן במדים צבאיים. הם אזרחים שהכפר שלהם טווח משום שהוא תומך במורדים. לגיל אין משמעות, מגיעים אלינו פצועים זקנים, צעירים, נשים וילדים".

לדבריה של גוילי, אין כרגע בצד הסורי של הגבול מערך רפואי בסיסי. הפצועים בהם היא מטפלת מספרים לה שכמעט כל הרופאים שפעלו שם נטשו את סוריה למערב, אין שם אף בית חולים העונה לסטדנרטים המוכרים בישראל, והפצועים נאלצים לנדוד בין בית חולים שדה אחד למשנהו, או לבקש את עזרת הצד הישראלי, זה שעד לפני ארבע שנים נחשב לאויב הגדול ביותר.

"הפציעות מאוד מגוונות", מספרת גוילי. "פציעות גפיים, למשל. הרבה פעמים אנחנו נאלצים לקטוע איברים, הרבה פעמים אנחנו מתמודדים עם דימומים מאוד קשים, כאלה שבסוריה פשוט לא יודעים לעצור. לפעמים אלו דימומים בסיסיים, שכל מה שצריך הוא לשים עליהם חוסם עורקים, אבל שם אין אפילו את זה, ויש את אלה שמגיעים עם פציעות ראש, פציעות רסיסים ואפילו פגיעה בכמה מערכות".

כמות הפצועים המגיעים לקו הגבול עם ישראל משתנה בכל שבוע. "ככל שהקרבות מתרחקים מהגבול, כך פוחת מספר הפצועים שמגיעים אלינו", אומרת גוילי. "היו שבועות שבהם טיפלתי ב-25 פצועים ביום".



עם קסדה על הראש ואפוד קרמי מטפלת גוילי בכולם. על אחדים היא נאלצה לוותר, לא היה להם סיכוי לשרוד. קשה לה לדבר עליהם. אולי זהו מנגנון של הכחשה נוכח העובדה שיש לה עוד שנה וארבעה חודשים לח