רק לפני כחודש השתתף איתן דר (65), המורה לספורט הוותיק בתיכון "אוסטרובסקי" ברעננה בחצי מרתון תל אביב וביום שישי לפני כשבוע וחצי החליט להשתתף גם במירוץ העירוני. לרגע הוא לא חשב שאת המירוץ יסיים בבית החולים, כשהוא במצב של מוות קליני.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

דר, שהחל את דרכו כמורה לספורט בתיכון בשנת 1982, מספר כי תלמידיו הם אלו שנותנים לו את הכוח להמשיך ולא עוזבים את מחשבותיו, במיוחד 122 מהם, אותם שכנע במהלך החודשים האחרונים לרוץ יחד איתו במירוץ, בו הוא משתתף כבר כעשרים שנה.

"ביקשנו באופן קולקטיבי מהתלמידים, שהיו מודאגים מאוד כשנודע להם שהתמוטטתי בסוף המירוץ, לא להגיע לבית החולים, אבל חשוב לי שיידעו שהכול אצלי בסדר ואני אשוב לבית הספר בעוד זמן קצר", הוא אומר בעודו שוכב במיטת בית החולים "מאיר" בכפר סבא.

לדבריו, כבר בשנת 2001 עבר הליך צנתור בעקבות סתימת עורק ורופאיו ביקשו ממנו להמשיך ולעסוק בפעילות ספורטיבית וזאת כדי למנוע את סתימת העורק שוב.

"אני רץ כל חיי", הוא מספר. "לרגע לא חשבתי שאגיע למצב כזה. אני בכושר טוב מאוד ולא חששתי מכלום. רק לפני חודש השתתפתי בחצי מרתון תל אביב ובשלושת החודשים האחרונים אני רץ כ-50 קילומטר בשבוע".



דר מספר כי תוך כדי ריצה פגש בחבר שהחליט לרוץ עימו, אך בקילומטר השישי הוא החליט להאט מעט את הקצב שהיה מהיר מדי עבורו. למרות זאת הוא הצליח לסיים את המירוץ במקום השני בקבוצת הגיל 69-65, בזמן של 52 דקות.

"אחרי הריצה, לא הרגשתי כל כך טוב", הוא נזכר. "נשכבתי על הדשא בפארק וחייל שהיה במקום שאל האם אני בסדר. אמרתי לו שכן ושאני נח. הייתה לי תחושה לא טובה בחזה, אבל לא חשבתי שזה משהו רציני. אחרי עשר דקות של מנוחה, התקדמתי לכיוון בימת הטקסים ופגשתי את המורה לספורט שמלמד איתי ב'אוסטרובסקי', אבי שושן.

"אמרתי לו שאני מרגיש מוזר, שאני לא מרגיש טוב. עליתי לבמה והתחבקתי עם משה הופמן, שהוא אצן מדהים. נשענתי עליו לאורך מרבית הטקס וככה קיבלתי גם את הגביע. כשירדתי מהבמה, כל מה שאני זוכר הוא שאמרתי לשושן שאני חייב לשכב שנייה כי אני לא מרגיש טוב ופתאום התעוררתי בבית החולים".

את מה שדר אינו זוכר, האנשים שסביבו זוכרים היטב, כיצד במשך 45 דקות הוא עבר טיפול החיאה על ידי פראמדיקים של מד"א ומתנדבים שהיו במקום, לאחר שהוא כבר היה במוות קליני.

"זה מקרה נדיר, אין ספק", אומר ד"ר עזרי רוזנבאום, מנהל מחלקת הצנתורים בבית החולים, שטיפל בדר. "החולה הובא אלינו לאחר החיאה, כשהוא בהכרה מעורפלת ונכנס לצנתור רק לאחר כמה דקות טובות בהם ייצבו את מצבו במחלקת טיפול נמרץ. הוא הגיע לבית החולים במצב של פרפור חדרים.

"פתחנו את הסתימה שנוצרה בשל קריש שהיה על הצינתור הישן שלו. המסנו את קריש הדם ושאבנו אותו החוצה. דר היה קרוב מאוד למוות, אבל הפעולות שביצע צוות מד"א הצילו את חייו. בבית החולים הצלנו לו את הלב, כי דום הלב ממנו סבל נוצר הן מקריש הדם והן מהמאמץ שהוא השקיע במירוץ".

דר, המוכר לרוב תלמידיו כמי שאינו מוותר על אף הקפה בשיעורי הספורט שלו, כבר חולם על היום שאחרי השיקום ועל החזרה למסלול החיים הרגיל. למרות זאת, הוא כבר יודע. במירוץ הבא, 20 שנה אחרי שהתחיל להשתתף במירוץ העירוני, הוא כבר לא ייטול חלק.

"הדבר שאני הכי רוצה הוא לשוב לפעילות הרגילה, גם אם צריך להפחית בעומסי מאמץ פיזי על הגוף", הוא אומר בהחלטיות. "מירוצים בכלל ואת מירוץ רעננה בפרט, אני לא ארוץ יותר. קיבלתי החלטה רציונאלית להפסיק לרוץ באופן תחרותי. אני אעשה הליכות, ריצות קצרות, אבל זה יהיה להנאתי ולבריאותי, לא יותר. אם הייתי יודע שככה הריצה הזו תסתיים, ברגע שהתחלתי להרגיש לא טוב עוד במהלך הריצה, הייתי מפסיק. לתומי חשבתי שאם ארוץ המצב יהיה טוב יותר, אז המשכתי".