לפני ארבעה חודשים, ליאורה טנג'יר (11.5), עלתה לארץ מקזבלנקה שבמרוקו ולא ידעה מילה אחת בעברית. היום, בבית החינוך הדתי לבנות אמי"ת ברעננה, היא כבר מסבירה את עצמה בהתלהבות, ובעיקר אוהבת לדבר על החופש לו זכתה מאז עלתה לארץ. "לא אהבתי את בית הספר במרוקו, כי הבנות לא היו נחמדות והרגשתי שהן לא אוהבות אותי", אומרת טנג'יר, "פה אני מרגישה שאוהבים אותי". במרוקו, לדבריה, אין מרכזים קהילתיים וגם לא הרבה חברים.

עוד ב-mynet:
התלמידות שהתגייסו לתרום שיער לחולות סרטן
התלמידים נשלחו הביתה כי אין חימום בגן
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

מרים שוקרון (14), לעומתה, עלתה לארץ בשנה האחרונה ממדריד שבספרד, ועד היום מתקשה למצוא את המילים הנכונות בעברית לתרגם את אשר היא חושבת. למרות זאת, ברעננה יש לה חברות רבות וכמו כל התלמידות היא מציינות שהרבה יותר קל לשמור איתן על קשר.

בית הספר הדתי לבנות אמי"ת הוא בית ספר שש שנתי שקלט לאורך השנים תלמידות ישראליות לצד עולות חדשות מאתיופיה וחבר העמים. אולם לאחרונה נקלטו בבית הספר תלמידות ממדינות רבות כמו מרוקו, ספרד, ארגנטינה, הונג קונג, צרפת, בריטניה ועוד. הן בחרו דווקא בחינוך הדתי השמרני ולומדות לצד רובוטיקה גם גמרא ולימודי דת. כיום מתוך 600 תלמידות בית הספר, ישנן 100 עולות חדשות.



קתלינה קוצרסקי (12) מארגנטינה מספרת כי בעבר הייתה נוסעת מדי יום ישירות מבית הספר לביתה, מרחק שעה וחצי, משום שלילדים היה מסוכן להסתובב לבד ברחובות בשעות היום. "כשהגעתי לפה הרגשתי מוזר", היא אומרת, "היה לי קשה להתרגל לזה שאני חופשייה ויכולה לצאת מהבית לבד. בארגנטינה אסור לצאת מהבית לבד לפני גיל 18. זה ממש מסוכן, כי יש חוטפי ילדים שמסתובבים. הייתי חוזרת מבית הספר, מכינה שיעורים, מתקלחת, אוכלת והולכת לישון".

אורלי דלטואר (15) מהונג קונג מצטרפת לדבריה: "אבא ואח שלי לא יכלו לשים כיפה בחוץ, ואסור היה לנו להגיד בחוץ שאנחנו יהודים, מחוץ לבית ספר ולקהילה.
"במערכת החינוך בהונג קונג יש גם יותר חוק וסדר", אומרת דלטואר. "פה זה יותר קל. שם יש תלבושת אחידה ומפחדים הרבה יותר מהמורים".

נושא נוסף, שהתלמידות החדשות שמו לב אליו מיד עם בואן לישראל, הוא ההבדל שבמזג האוויר. "בארגנטינה יורד הרבה גשם", אומרת קוצרסקי, ודלטואר מציינת שעבורה ההבדל המשמעותי היה המעבר לאזור בעל אוויר נקי יחסית בהשוואה לזיהום האוויר הקשה בהונג קונג.

"זיהום האוויר בהונג קונג הוא חמור", היא אומרת, ובאותה נשימה מודה שעבור משפחתה השינוי האמיתי היה בהתרגלות למזג החם של הישראלים. "בהונג קונג כולם נורא מנומסים", היא אומרת, "יש להם בשפה צלילים גבוהים, וזה נשמע כאילו הם צועקים והם לא, אבל כשהישראלים צועקים - הם צועקים באמת".