בזמן שבתחילת השבוע שעבר נערכו מרבית תושבי ישראל לקראת הסופה, אגרו מים ונרות וחיכו בדאגה ללא נודע, צביקה סגל (58) הרענני, עשה אף הוא הכנות אחרונות, אך שונות במקצת. זה התחיל בספירת מלאי לציוד ברכבו, הכולל מחצלת, אוהל, מקרר קטן, כלי עבודה וציוד חילוץ, שהם רק חלק מתושבי הקבע בג'יפ מסוג מיצובישי פג'רו של סגל. ולא סתם. סגל הוא מה שנקרא, בעגת חובבי התופעה, רודף סופות.

עוד ב-mynet:
"כל שנה מבטיחים שיהיה בסדר וכל שנה מוצף"
נתניה: הבית הוצף זו השנה השלישית ברציפות
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

"קשה להסביר למי שלא היה שם, את הריגוש של לרדוף אחר סופה, את העובדה שאתה יוצא לשטח הרחק משיגרת היומיום, מתנתק ופשוט רוצה לראות מים זורמים במקום בו אתה רגיל לראות מדבר", הוא אומר בעודנו יושבים במשרדו והוא מעלעל בתמונות שצילם בהרפתקה האחרונה שלו. "מפעם לפעם שואלים אותי מה הסיבה לכל זה והדרך הכי טובה להסביר את זה היא המילה: בריחה. יש כאלו שבורחים לסמים, יש כאלו שנופלים לאלכוהול או חוזרים בתשובה, אני אחד שמחובר מאוד לטבע, מכור לטיולי ג'יפים בכלל ולשיטפונות בפרט".



ערוץ הטבע
את יום חמישי האחרון העביר סגל בין השלג הירושלמי לסכנת השיטפונות של המדבר. כבר בשעה 07:00 בבוקר, יצא מתחת לשמיכת הפוך החמה לקור העז ששרר בחוץ, אך החום בליבו והחיוך על פניו כאילו מחקו כל סימן לבאות. הוא שואב את היופי של הטבע הפראי פנימה ובדרך כלל שותק. מחשב כל הזמן, בודק את התנאים ולא מותיר לשמחה שבלב להטעות אותו.

כשהגיע ללטרון החלה ההרפתקה השנתית שלו. שתי ניידות המשטרה שסימנו לו להסתובב ולחזור על עקבותיו לא הפריעו לו ולחבריו ברכב לרדת לכיוון בית שמש, להתחבר לכביש שנע במקביל לנחל כסלון ולהתקדם באין מפריע אל תוך ירושלים הנצורה.

"ככל שטיפסנו לגובה הבנו לאן אנחנו מתקרבים", הוא אומר כשחיוך על פניו. "נסענו דרך היישוב בית זית וראינו את השלג הראשון, הטהור כל כך, נוחת על שמשת הרכב ומכסה כמעט כל דבר. הילדים בבית זית כבר הצליחו לאסוף מספיק שלג בשביל ליצור כדורים ולהטיח ברכב שלנו".

משם, דרך מעלה אדומים הגיעה החבורה לכיוון ים המלח, לנחל אוג, אותו מגדיר סגל כטיול שיטפונות למתחילים. עם לא מעט אומץ מצד יושבי הרכב שהיו עימו ושאינם מטיילי סופות ותיקים כמוהו, ירדו סגל וחבריו את הירידה התלולה למצוק שמול הנחל הזורם, ליד קיבוץ אלמוג. שם מעבר למצוק, התגלה בפניהם נהר זורם. "מדובר במראה מרהיב, שלא הייתי מוכן לוותר עליו", הוא מסביר. "אמנם היו ברכב חבר'ה שאני בטוח שהתהפכה להם הבטן בזמן הירידה אבל, כשהגענו עד למרחק נגיעה מערוץ הנהר, הם הבינו עד כמה אתה יכול להרגיש קטן ליד הטבע, להתחבר לאלוהים. עשרות פעמים כבר ביקרתי בנחל הזה כשהוא זורם והתחושה הזו, של כמה אני אפסי מול הטבע, תמיד חוזרת אליי שם".



ריגוש סוער
כמו כל מי שמתאהב בתחביב, גם סגל זוכר את הסערה הראשונה שלו, זו שהגיעה אליו בהפתעה גמורה, תפסה אותו בחוזקה וגררה אותו פנימה לטירוף. זה קרה בסוף שנות השמונים, בזמן שהוא וחבריו הקבועים יצאו לעוד מסע מדברי של חורף, בלי שום חשש שהגשם יתפוס אותם לא מוכנים.

"נפגשנו על המרפסת שמשקיפה על המצדה וים המלח, סתם עוד מפגש של חבר'ה והיינו בכלל עסוקים בהכנת קפה, כאשר פתאום, תוך דקות, השמיים התמלאו עננים והגשם החל להכות על אדמת המדבר", הוא נזכר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את אלו שאומרים שהם מרגישים כמו אפסים לעומת איתני הטבע, כך אני הרגשתי אז ולמעשה גם היום. למרבה הפלא, הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא מטרייה. שאר החבר'ה, שכנראה הבינו אז את מה שאני מבין היום, פשוט צעקו בתוך הגשם. לאט לאט התחלתי להבין את גודל המעמד והאירוע וליהנות ממנו. באותו רגע חיפשנו עוד מפלים, עוד מים, רצינו פשוט לשכפל את הרגע ומאותו יום לקחנו החלטה שבכל פעם שיש שיטפונות אנחנו נהיה בכוננות".

וכך, כמעט בן רגע, הפכה רדיפת הסופות לתחביב המרכזי בחייו של סגל והוא מחפש תמיד סערה טובה כדי להיקלע בדרכה. "היו לי מקומות בעבר שהייתי בהם בסכנה, אבל היא תמיד הסתכמה בפגיעה ברכב לכל היותר, לא בנפש", הוא אומר בקור רוח וכמעט משכיח את העובדה שלא אחת עמד מטרים ספורים מנחל שזורם בקצב מסחרר. לאחר האירוע ההוא במצדה, ששכנע אותו לרוץ לרכב בכל פעם שהרוח מעט התחזקה, היה עוד אירוע שנטע בו את התקווה לראות סערה. זה היה בחורף של שנת 1992. סגל וחבריו נסעו לערבה, במטרה לתפוס שיטפון. אחרי יום שלם ללא הצלחה וכשכמעט סובבו את ההגה הביתה, הוא הגיע אליהם ולכד אותם בתוכו.



בעין הסכנה
לאחר שני האירועים הללו, הבין סגל, לדבריו, שבכל פעם שהכביש לים המלח יהיה חסום, זו תהיה תרועת היציאה שלו לדרך לעוד הרפתקה. עם אפליקציה שמדו