סמדר רשל פותחת את דלת ביתה, כשהיא מערסלת בידיה כלב צ'יוואווה. את הכלבלב הזעיר היא מכנה כלב ליטוף, ולא בכדי. במשך שנים רשל חשה את החסך בליטוף בחייה, גם מבחינת יכולתה ללטף אחרים וגם בשל אי קבלת ליטופים מאימה הביולוגית, אותה לא הכירה.

עוד ב-mynet:
תביעה: "הצוות התרשל, התינוקת מתה"
הנשים שדואגות שהכיפה תישאר לכם על הראש
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

רק בגיל 32, כשאזרה אומץ ופתחה את תיק האימוץ שלה ופגשה לראשונה את אימה הביולוגית, היא נפתחה רגשית והחלה לגעת וללטף. אז גם החלה להתחבר לחיוניות שבתוכה וכתבה ספרים: הראשון, "ילדה שלי, את לא שלי", שעסק בחוויותיה כילדה מאומצת ופורסם לפני תשע שנים, והשני, שיוצא לאור בימים אלה ממש, "סוד המזל של קוסם המלכות".

בעקבות הוצאת ספרה הראשון, שעסק באימוץ, הפכה רשל, תושבת רעננה (48), ליועצת בהתנדבות לענייני אימוץ, כולל בפרשת "תינוק המריבה". סוגיית האימוץ, שפערה פצע עמוק בנשמתה, הפכה לחלק מרכזי בחייה, זאת למרות שגדלה עם הורים מאמצים שהיו טובים אליה וגידלו אותה במסירות רבה.

"מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מאומצת", מספרת רשל, שגדלה ברמת השרון לזוג הורים שאימצו אותה ואת אחיה. "האימוץ הפך לכמעט אות קלון. זה היה בתקופה שנושא האימוץ לא היה שכיח כמו היום. הבנתי שאני שונה. ההורים שלנו התגאו בנו, אבל מחוץ לבית הייתה בעיה.



"חברת הילדים היא מאוד אכזרית והיו לי כמה מקרים טראומותיים. למשל, בדרך לקייטנה, ילד מפחיד נעמד באמצע האוטובוס, הצביע עליי ושאל בקול רם: 'בכמה קנו אותך?'. מאז עניין האימוץ הפך להיות הסוד שלי. מי שלא ידע, לא ידע. הסתובבתי עם הסוד הזה במשך שנים כשאני סובלת מדימוי עצמי נמוך, מרגישה שונה מכולם, פחות טובה. לא האמנתי בעצמי בכלל. כלפי חוץ שידרתי אדישות ורוגע, וחשבו שאני מתנשאת, אבל זה בא ממקום של פחד והגנה שבניתי סביבי. במקום להתחבר לאנשים, התחברתי לבעלי חיים, לטבע ולסביבה".

בגיל ההתבגרות התחבטה רשל לגבי זהותה. "כנערה מצאתי את עצמי נוסעת לרחוב דיזנגוף בתל אביב, הולכת ברחוב ומחפשת את אמא שלי, מחפשת את הדמות שלה. לא הייתה לי שליטה על זה. הייתי עושה את זה בלי לחשוב. לא יכולתי להפסיק עם זה. הייתי חייבת לדעת מהם השורשים שלי, מה הרקע שלי. אדם צריך לדעת מאיפה הוא מגיע".

בגיל 32 חל המפנה בחייה. "הגיעה אליי מתקשרת שאמרה לי שאני כבויה וסגורה ומאוד סובלת, ושאני חייבת לפתוח את תיק האימוץ ולעבור תהליך, ולא חשוב מה יהיו התוצאות, כדי להיות אני", מספרת רשל. "באותו יום קיבלתי את הכוח לעשות את זה. תוך כמה חודשים נוצר הקשר עם אמי".

רשל יצרה קשר עם השירות למען הילד. התברר כי זהותו של האב הביולוגי אינה ידועה, אבל אמה היא בת של רב ממשפחה חרדית ידועה בארץ, אשר בגיל 20 נכנסה להיריון מחוץ לנישואין.

"השירות למען הילד לא הצליח לעלות על עקבותיה", מספרת רשל. "היא עזבה את הארץ לפני שנים. חוקרים פרטיים איתרו אותה בחו"ל ועובדת סוציאלית דיברה איתה. בהתחלה היא לא רצתה קשר איתי, כי היא פחדה פחד מוות שהסוד שלה יתגלה. המשפחה שלה נדרה נדר שהסוד יירד איתה לקבר. העובדת הסוציאלית צלצלה אליה שוב ושוב, ובסוף היא אמרה שהיא מוכנה לדבר איתי בטלפון".

איך הייתה התחושה לדבר לראשונה עם אמך?
"כמו לדבר עם חברה שהכרתי שנים ולא נפגשנו. יש בינינו קשר טלפתי חזק, אבל גם קשר מורכב מאוד וקשה. היא סיפרה לי שהיא לא יכולה לחשוף אותי בפני המשפחה שלה, שזה ימוטט אותה ואת המשפחה שלה, ולכן היא לא יכולה להמשיך את ההיכרות בינינו. זה בא ממצוקה. החלטנו לקיים קשר בצורה יוצאת דופן, שהיא לא תספר פרטים על המשפחה שלה, וככה אין סיכוי שאני אפלוט מילה. היא שלחה תמונות שלה לעובדת הסוציאלית שהתחייבה שהיא מחזירה לה אותן כדי שלא אוכל לשמור אותן לעצמי".

מה התברר לך על נסיבות לידתך?
"אמא שלי התגייסה לשירות לאומי, בניגוד לרצון אביה. היא התאהבה במפקד שלה והיה ביניהם סיפור אהבה. חשבתי שהוא אבי הביולוגי, אבל התברר כי באיזשהו שלב נכנס עוד בחור לתמונה, החבר הטוב של המפקד. הקצין ביקש ממנו טובה, שיאסוף אותה, והם נפגשו אחר כך בסתר. החבר רצה אותה לעצמו, גרם לה להשתכר והיא מצאה את עצמה איתו במיטה. ככה היא נכנסה להיריון.

"ההיריון התגלה רק בשלב מאוחר ואי אפשר היה כבר לעשות הפלה. הרב טיפל בזה. במהלך ההיריון שלה היא הוסתרה אצל זוג חשוך ילדים בבני ברק. אחרי שהיא ילדה אותי, החזירו אותה הביתה וחיתנו אותה בשידוך. היא ניסתה להיאבק עליי בדרך שלה, אבל היא לא פייטרית גדולה והרב איים עליה שאם היא לא תוותר על התינוקת, ישליכו אותה לרחוב".



במשך שלוש שנים דיברה רשל עם אימה רק בטלפון, ואז היא באה ארצה, נכונה להיפגש עם בתה. "במקביל לתהליך