כבר ארבע שנים שאיידי שחם מלווה ותומכת באנשים הנמצאים על ערש דווי, ולמרבה הפלא דווקא הקירבה היומיומית הזאת למוות הוסיפה לה שמחת חיים. "הליווי הרוחני שאני נותנת להם גרם לי להרבה חיות וחיוניות", אומרת שחם (54), תושבת רעננה. "העבודה הזאת גרמה לי להבדיל בין עיקר לתפל ולמצות את הכאן ועכשיו. זה איפשר לי להיות יותר רכה גם עם אחרים וגם עם עצמי, להיות בעלת יותר חמלה ופחות ביקורתית".

עוד ב-mynet:
האיש שמציל נכסים של ניצולי שואה בפולין
למרות הסרטן: החליטה לעבור טיפולי הפריה וללדת
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

אל התחום הדיי מורבידי הזה הגיעה שחם לאחר שטיפלה באביה טרם מותו. הידיעה כי הוא חולה בסרטן סופני נחתה עליה זמן קצר לאחר שפוטרה מעבודתה כמנהלת אדמינסטרטיבית בחברת היי-טק בשנת 2009, גרושה ובלי דירה משלה. "אחרי 15 שנות עבודה באותה חברה פיטרו אותי בגלל המשבר בהיי-טק", היא מספרת. "מצד אחד זו הייתה כמובן מכה לאגו, אבל מצד שני שילמו לי חודשיים משכורת. נהניתי מהחיים וראיתי בזה הזדמנות חדשה. התכוונתי להגשים חלום ולנסוע להתנדב בכפר באפריקה. היה לי ברור שמשהו יותר גדול מחכה לי, רק לא ידעתי מה".

שחם קנתה כרטיס טיסה לאפריקה, אבל אז התברר כי לחיים היו תוכניות אחרות. אביה אובחן כלוקה בסרטן סופני עם גרורות שהתפשטו בכל גופו. הרופאים הרימו ידיים ושחם ביטלה את נסיעתה ונשארה לטפל בו בחודשיים וחצי האחרונים לחייו.



עם ההחמרה במצבו, נכנס האב להוספיס. "יומיים וחצי אחרי שהוא נכנס לשם, הוא נפטר", מספרת שחם. "היינו איתו עד שהוא עצם את עיניו ונשם את הנשימה האחרונה. אחי השמיע לו את 'אנא בכוח'. ביקשתי שנחזיק ידיים ונעשה מעגל אנרגטי. אמרנו לו שכולנו אוהבים אותו ונתגעגע אליו ושהוא תמיד יהיה בלב שלנו. המסר שלנו אליו היה: 'אתה יכול ללכת כשאתה מוכן'".

שם, בהוספיס, נחשפה שחם לראשונה לתפקיד המלווה הרוחנית. "כשאבא שלי מת, הוא נתן לנו מתנה גדולה בכך שאיפשר לנו להיות לצידו. הבנתי שכל אחד צריך לעזוב את העולם כשהוא מוקף באנשים שהוא אוהב. שככה צריך למות. היו לי הרבה שיחות עם המלווה הרוחנית במקום, וממנה למדתי שיש בכלל מקצוע כזה - ליווי רוחני לקראת סוף החיים. הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי".

שיחות נפש
"אדם שעומד למות נמצא לרוב במצוקה רגשית קשה", מסבירה שחם. "הוא עובר שלבי אבל הכוללים את ארבעת השלבים המוכרים: הכחשה, כעס, דיכאון והשלמה. אנשים רבים חווים תחושת בדידות כשהם מבינים שהם עומדים למות, הם רוצים לדבר על כך, ולא תמיד יש להם עם מי".

על מה הם רוצים לדבר עם המלווה הרוחני?
"על הכל, בעיקר על הדברים שקשה לדבר עליהם עם אחרים, כמו מוות, תקווה, סליחה, מערכות יחסים, החמצות, מה הם רוצים להשאיר אחריהם, האם הם רוצים למות בבית או בבית חולים. מי הם רוצים שיהיה איתם ברגעיהם האחרונים, איזה שיר או תפילה יקריאו להם ברגעים אלו ואפילו כיצד ייראה טקס הקבורה".

לדברי שחם, אנשים שעומדים למות חווים תחושת בדידות, לעתים בגלל הקושי של הסובבים אותם לדבר איתם בצורה ישירה על המוות. ולא מדובר רק בבני המשפחה, לעתים גם הצוות הרפואי אינו יודע איך להתמודד עם הנושא. "קורה שאדם שואל את אנשי הצוות הרפואי האם הוא עומד למות, ואלה משפילים מבטים ומתחמקים מהתשובה, כי הם לא יודעים מה להגיד. אבל אדם ששואל אם הוא עומד למות, יודע שהוא עומד למות ויודע שהם יודעים".

ללא מילים
הפגישות בין החולים הסופניים למלווה הרוחני מתקיימות בתדירות משתנה, לפי צורכי החולים. כל פגישה נמשכת בין חצי שעה לשעה וחצי. הפגישות יכולות להתקיים בביתו של החולה, בבית האבות, בבית החולים או בבית קפה על שפת הים - תמיד בהתאם לרצון החולה.

"אני בעיקר מקשיבה", מסבירה שחם. "יש אנשים שישר זורקים את כל מה שיש להם בבטן, ויש כאלה שלוקח להם זמן לעשות זאת. אני מחפשת ומוצאת על מה אפשר לעבוד עם החולה ועל מה נכון לדבר איתו. תוך כדי המפגש עולים הקשיים שמטרידים אותו".



למה תהליך הפרידה כל כך חשוב?
"הפרידה חשובה לאדם שגוסס וגם לבני משפחתו. האדם שנפרד מאפשר לאנשים שנשארים להיות נקיים. אין בור שחור שאי אפשר למלא, כי לא הספקתי או כי רציתי לסגור משהו. פרידה כזו, שבה לא משאירים דברים פתוחים, זו השארת מתנה מבחינת האדם שגוסס, כי כשהוא עוזב את העולם, מוקף באנשים שהוא הכי אוהב, מאפשרים לו ללכת הלאה ממקום של אהבה".

הלאה לאן?
"אני מאמינה שיש חיים מעבר למוות. האמונה הזו קיימת בי מאז ומתמיד, שיש משהו מעבר לחיים שאנחנו לא יכולים להסביר".

מה כדאי להגיד לאדם שעומד למות?
"כדאי להזכיר לו מה הוא נתן לך בחיים, להגיד תודה ולבקש סליחה אם יש כעסים. נכון להגיד לו שהוא תרם לך לחיים, שהוא העשיר אותך ושתמיד תזכור אותו