צמד הילדות שפסעו מאחורי אימן בדרך למסעדת ההמבורגרים ברחוב אחוזה ברעננה, חלף על פני "בית התבשיל" הצמוד אליה כמו רוב המבוגרים שצעדו באותה שעה במהירות ברחוב סביבן, מבלי להעיף מבט מיותר. אך מראה של אישה אחת, קשת יום שעמדה בשער הבניין כשהיא אוחזת בשקית שממנה נטף רוטב תבשיל העוף שקיבלה דקות קודם לכן, צד את עיניהן והשתיים נעצרו ונעמדו מולה.

עוד ב-mynet:
כך עבר עליי לילה בתור הומלס
תורם את כל משכורתו לנזקקים וחי מהפנסיה
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

למשך מספר שניות סקרו הילדות את בגדיה של האישה הזרה, את השקית ותכולתה. האם הנבוכה שכלל לא שמה לב בהתחלה למה שהתרחש מאחורי גבה, אצה לכיוונן במהירות, ביקשה סליחה מהגברת שהשיבה בחיוך מבויש ואז התפנתה לגרירת הילדות מהמקום תוך שהיא נוזפת בהן כי "זה לא מנומס לנעוץ עיניים" ומסרבת בתוקף לענות לשאלותיהן לגבי האישה ולמה אסור להסתכל עליה.

ייתכן שאלו אנחנו, המבוגרים, שאיבדנו כבר את חוש הסקרנות הבסיסית ומפעילים אינספור מנגנוני הגנה, שזקוקים לפעמים לזוג עיני ילדה כדי לגלות את מה שעומד מולנו 365 ימים בשנה, כאן ברעננה. כמה מכם, שצעדו ברחוב אחוזה הלוך ושוב שמו לב לכך ש"בית התבשיל" המקומי ציין השנה 22 שנים לקיומו?

כתב mynet ו"ידיעות השרון" התנדב בשבוע שעבר בבית התבשיל וראה כיצד נראית רעננה האחרת ערב יום כיפור 2012. "לכאן מגיעים אלו שכבר אין להם מה להסתיר", טוענת תקוה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) שפוקדת את המקום שלוש פעמים בשבוע כדי לאכול בשר. "אנחנו האנשים שלא פוחדים לומר שאנחנו עניים ואין לנו, אבל יש כמונו עוד עשרות או מאות ברעננה, אנשים שאין להם כלום שהיו מתים לבוא לפה ורק הכבוד מונע מהם להגיע".



כאן, לדברי תקוה, נגמרת הבושה, לכאן מגיעים אלו שפשוט יודעים שבלי המקום הזה הם ילכו בלילה לישון רעבים.

שתיקה צורמת
אם עד היום הכרתם שתיקות שאפשר לחתוך בסכין, מסתבר שיש גם כאלו שרק פת לחם תוכל להן. כשהשעה מגיעה והנזקקים עולים לקומה השנייה של הבניין, זו בה נמצא חדר האוכל, גם הפיות שעד אז דיברו הרבה בחוץ, נחתמים. נדמה כי עד לרגע הכניסה לחדר הם עוד יכלו להרשות לעצמם להתחמק מהמחשבות על המציאות, אך מול ששת השולחנות העגולים המסודרים עם מפות ירוקות וקנקני מים במרכזן, בשתי שורות בחדר, הם פוגשים מראה של עצמם ונאטמים.

כל אחד מהם נכנס בזמנו, מקבל מידיה של המתנדבת באותו יום ארבע פרוסות לחם עטופות נייר וכוס פלסטיק, ומתיישב לשולחן. ששת הראשונים, כך לדברי מנהל החלוקה, תמיד יתפסו את השולחנות הריקים, אחר כך יגיעו השאר שיחברו אליהם וייצרו "קומונות" קטנות של שתיקה ושיחה במבטים. רובם נמצאים בעשור השביעי והשמיני לחייהם, הרוב יוצאי מדינות ברית המועצות. הצברים הם בודדים וביישניים.

כאן תמצא אדם חובש מגבעת שמברך על האוכל שניתן לו, שם תמצא את רונית, בחורה צעירה בשנות השלושים לחייה שרק עכשיו עברה לרעננה וגילתה את המקום במקרה מספר ימים קודם לכן, הסתובבה סביבו יומיים עד שביום רביעי שעבר, העזה בפעם הראשונה להיכנס פנימה.

מנהל החלוקה חובש הכיפה, מכיר את פניהם של כולם, אבל לא בשם. במשך שנים הוא מצווה על עצמו דבר אחד: לא להתחבר רגשית לאדם זה או אחר. מבחינתו הוא מעדיף לחשוב עליהם כעל שווים ולא להיקשר רגשית. למרות שאין לו בגֵנים מיליגרם אחד של אשכנזיות, הוא מדבר איתם ביידיש ובעברית, מנסה לגשר על הפער כמה שאפשר.

את האוכל שהוא קונה מכספי תרומות שמועברות למקום הוא אוסף כל בוקר בעשר ממטבח באשדוד, נוסע את הדרך חזרה לרעננה ומקווה שיהיה לחבר'ה טעים. בכל יום יש מאכל אחר, רק הסלט והמרק אינם יוצאים מהתפריט. שניהם מחזקים ובריאים וגם קלים להכנה. ביום רביעי שעבר, לצד שתי מנות אלו, זכו הבאים לבית התבשיל לצלחת גדושה של פתיתים ונתחי עוף ברוטב.

שיטת החלוקה ברורה, כאן אין מזנון אלא צמד מגישים מתנדבים שמתחלפים ברוטציה בכל יום. לא מדובר בניסיון לתת לרגע העצוב הזה נופך מלכותי, אלא בפתרון שרקם המנהל כדי שההמון לא ינהר לכיוונו ברגע שהוא יכריז על פתיחת החלוקה. כל אחד מהמתנדבים אחראי לחלוקת האוכל לטור אחד של שולחנות.

על המגש שמקבלים הסועדים מונחים כלי ההגשה מפלסטיק, כף ומזלג, צלוחית מרק קוסמת וצלחת גדושה בפתיתים, סלט ירקות ותבשיל עוף. לאורך כל החלוקה כל מתנדב מדווח למנהל כמה מנות הוא כבר הוציא ורק אחרי שכולם קיבלו את הצלחת הגדושה, הוא נרגע קצת, מוזג לעצמו מרק אל תוך הכוס מברך ולוגם תוך שהוא מלמל: "אח, איזה מרק יצא לי הפעם".

הקרב על הכריך
על אף שמדובר בפעולת צדקה מבורכת, למנהל החלוקה כללים ברורים שנלמדים מהר מאוד על ידי כל מי שמגיע למקום, מתנדבים וסועדים כאחד. הוא לא מוכן שאנשים יצעקו, לא מסכי