בשבוע הבא תמלא שנה לאסון השריפה בכרמל, שנה בה מתקשים נעמי ושמואל כהן, הוריה של אפרת כהן ז"ל, לאסוף את שבריהם. בתם אפרת, אז צוערת בקורס קציני השב"ס, נספתה באוטובוס שנשלח לחלץ את אסירי כלא דמון, ועלה באש. חסרונה גדול. במובנים רבים, הבית נשאר ריק. ועם זאת, הם מצאו נחמה קטנה. מכתבים רבים שהשאירה אחריה ובהם תיארה את רגשותיה, תקוותיה וחלומותיה. לראשונה מאז האסון הם מבקשים, כאחת מהדרכים להנצחתה, לפרסם קטעים נבחרים ממכתביה.



עוד ב-mynet:
משפחות הכבאים דורשות שיקיריהן יוכרו כחללי מערכות ישראל
התינוק שכבר לא יזכה להכיר את אביו שנספה באסון הכרמל
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק


אהבה גדולה
"בדמיוני אני רואה את מה שצפוי לי בעתיד. אני רואה את עצמי עובדת בשב"ס כקצינת חינוך, נהנית ומסופקת מאוד מעבודתי. מעריכים אותי, טוב לי בצוות, טוב לי עם האנשים וטוב לי עם עצמי... אני רואה בעתיד בית משלי, כמו שרציתי, שיש בו הכל ושלא חסר לי בו דבר. אני מרוויחה היטב, אני מסודרת כלכלית, הוריי טובים אליי ואני אליהם, והזוגיות שלי מלאת תשוקה, כיבוד הדדי ואהבה". (מיומנה של אפרת כהן ז"ל, 8.4.2008)

בסלון בית המשפחה תלויות בכל פינה תמונותיה של אפרת. בכל התמונות היא מחייכת. באחת המגירות נשמרים בקפדנות המכתבים הרבים שנהגה לכתוב. "אני כל הזמן קוראת את המכתבים שלה. היא כל כך אהבה אותנו", אומרת נעמי בכאב. "הייתה לה גם אהבה גדולה. בן זוג נפלא. הם היו מאורסים והתכוונו להתחתן. לאחר מותה הוא נסע מכאן לפינלנד ואחרי שלושה חודשים חזר ארצה. גם עבורו ההתמודדות עם אובדנה קשה מנשוא. אנחנו מאוד דואגים לו. הייתה ביניהם אהבה גדולה וברגע אחד היא נקטעה. אנחנו מזמינים אותו לחגים ומשתדלים להיות בקשר, אבל זה מצב לא פשוט. היה להם בית כל כך מאושר, הכל היה מלא פרחים, ועכשיו לא נשאר דבר".

שמחה בחלקה
"היום אני שוב מפליגה על כנפי הדמיון. כאילו, עכשיו אני כותבת מביתי. בית מרווח לי ולשלושת ילדיי המופלאים. אני עדיין בשב"ס והתקדמתי בתפקיד. אני מנהלת את בית הספר, מרוויחה יפה מאוד ונשואה באושר לבעל מקסים, חתיך, תומך, אוהב וחכם... הוא עוזר לי בגידול הילדים, מפרנס בכבוד ויש לי כל מה שרציתי תמיד. לא יכולתי לבקש יותר מזה. קיבלתי כל מה שרציתי.. אני אדם שמח בחלקו".



הקשר בין אפרת לשירות בתי הסוהר כמו שמבוטא במכתבים היה יוצא דופן והדוק. כחלק מעבודתה היא הקימה בכלא נווה תרצה בו שירתה, פינת חי, דבר שאיש לא עשה לפניה. "היא סיפרה לנו שהאסירות לא מקבלות אהבה מאף אחד והחיות יעזרו להן להשתקם", מספרת נעמי. "היא הקימה שם פינת חי מדהימה".

האהבה שרחשו האסירות לאפרת באה לידי ביטוי כבר בעת השבעה. הן התאגדו יחד ושלחו מכתבים בהם הביעו את געגועיהם לקצינת החינוך שנספתה. "האסירות מאוד אהבו אותה", אומרת נעמי. "היו כאלה שבאו אלינו אחרי שהשתחררו מהכלא וסיפרו כמה טוב היא עשתה להן, וכמה היא תמכה ועזרה להן", מוסיף שמואל.

בדיוק לפני שנה, חזרו הוריה של אפרת מחופשה בים המלח כשקיבלו את הטלפון האחרון מבתם. אחותה מרב סיפרה לאחר האסון: "היא התקשרה לאבא ואמרה שהיא יוצאת לפעילות. אחר כך היא התקשרה שוב ואמרה שהיא נמצאת בתוך התופת והיא לא מאמינה למה שהיא רואה. אמא שלי אמרה לה שתשמור על עצמה, והיא הבטיחה שיש לה אמצעי מיגון. היא התקשרה גם לגיסתי ואמרה לה שלא תכין ארוחת ערב כי היא לא חוזרת הביתה, והיא באמת לא חזרה".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות השרון"