בערב ראש השנה, כשכל עם ישראל התיישב סביב שולחן עמוס מאכלים לחגוג, עמוס אלוני מרעננה ישב מול שולחן ריק. לראשונה בחייו הוא לא התכוון לחגוג, לא הלך לבית הכנסת ולא טרח להכין מאכלים מיוחדים כפי שנהג לעשות כל שנה. את רובו של הערב הזה העדיף להעביר בבכי וכאב לבדו בחדר הכביסה.

עד לפני שנה חייו היו מלאים ושמחים. אבל אז, ביום הנורא ההוא ב-10 בחודש נובמבר אשתקד נרצחו באכזריות שתי בנותיו הקטנות רוני (6) ונטלי (4.5) בידי אימן, רעייתו מיכל אלוני. מאז חייו אינם חיים. הוא לא הצליח להשתקם, לא ממש מעוניין לפתוח דף חדש ומייסר את עצמו שוב ושוב בשאלה איך הייתה יכולה רעייתו לפגוע בבנות.



ביום ראשון שעבר הוא פגש בה אחרי תקופה ארוכה, במסדרונות בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, שם נפתח שלב ההוכחות בפרשה. עמוס אלוני, מלווה בבתו קורין ובבנו אליאור, הגיע לבית המשפט, כשהוא נתמך בעובדת סוציאלית ובעורכת הדין רותי אלדר שמונתה, במסגרת תוכנית של משרד הרווחה, לסייע לאב השכול. באותה שעה בדיוק הובאה למקום אשתו מיכל, המואשמת כאמור כי לפני שנה חנקה למוות את שתי בנותיהם. אלוני מבקש להיכנס לאולם הדיונים, אך נענה בסירוב.

הוא חסר מנוחה. יוצא ונכנס בין כותלי בית המשפט ורק מחכה שהיום הזה יסתיים. תמונות שתי בנותיו הקטנות חולפות מול עיניו הדומעות והוא מנסה למצוא מזור לכאבו. "הסתכלתי עליה, על המפלצת הזאת שאני אפילו לא יכול להגיד את שמה", הוא מספרבכאב ל'ידיעות השרון', "היא הרסה אותי, הרסה את כל מה שבנינו והרסה שתי משפחות במעשה הנוראי שעשתה. "בשבוע הבא תתקיים האזכרה הראשונה למות בנותיי, אני לא יודע איך אצליח לעמוד בזה. לא יודע מה אעשה".



חולם על הבנות
כבר שנה שאלוני לא יודע את נפשו מכאב וצער. ביום רביעי, 10.11.10 חייו נעצרו. השעה הייתה 10 בבוקר. אלוני, המועסק כמאבטח באחד הגנים העירוניים בעיר, ניסה להתקשר לאשתו מיכל, אך היא לא ענתה. כשהתקשר לטלפון הקווי בבית ענה לו אחיה של אשתו, דני. אלוני ביקש ממנו לבדוק האם בנותיו הקטנות בבית, דני השיב שכן וניתק לו. לא חלפו שלוש שעות ואלוני קיבל שיחת טלפון אותה לא ישכח כל ימי חייו. שיחה שהחריבה את עולמו.

"השעה הייתה 13:10. מיכל התקשרה אליי ואמרה: 'עמוס חנקתי את רוני ונטלי למוות'. לא הצלחתי להבין ולהאמין למה שהיא אומרת. בדיוק שיחקתי כדורגל עם אחד מילדי הגן בו עבדתי כמאבטח. שאלתי את מיכל אם היא נורמאלית ופתאום שמעתי צעקות. הבנתי שמשהו נורא קרה, אבל לא יכולתי להעלות על הדעת שכזה דבר קרה. פניתי לגננת ואמרתי לה שהבת הגדולה שלי שברה כנראה את הרגל בחדר המדרגות ושאני חייב לצאת, וביקשתי שתגבה אותי.

"נכנסתי לרכב ודהרתי הביתה ומיד כשנכנסתי רצתי לחדר של הבנות. ראיתי את שתיהן, שוכבות על המיטה, אחת ליד השנייה. רוני הייתה עם עיניים עצומות ונטלי הייתה עם עיניים פקוחות והביטה כלפי מעלה. סדין היה מונח ברישול על גופותיהן והן היו ללא רוח חיים. התחלתי להשתולל, לצעוק ולשאול אם הזמינו מד"א ומשטרה וחייגתי מיד למוקד 100 בעצמי. אני לא יכול לשכוח את התמונה הזו של שתי הבנות היפות שלי, שאהבו כל כך אחת את השנייה, שחייכו תמיד והיו מאושרות ושלא נפרדו לרגע, לא בחייהן ולא במותן".

דבר לא הכין אותו לטרגדיה העצומה שפקדה את חייו. אלוני, שאיבד את אחיו בגיל צעיר ממחלת הסרטן, התייתם מאב ומאם ומתמודד עם ילד, מנישואין קודמים, חולה לב, מספר כי אשתו השנייה אהבה את החיים ויותר מכל אהבה את שתי בנותיה הקטנות.

"היא אהבה לטייל, לבלות, ליהנות ולא חסכתי דבר לא ממנה ולא מהילדות", הוא מספר בדמעות שלא מפסיקות לזלוג מעיניו. "היא הקפידה תמיד להלביש אותן במיטב הבגדים, לדאוג לכל מחסורן, להגן עליהן. היא הייתה אמא מאוד מגוננת ומאוד אוהבת. היא לא הייתה בדיכאון ולא הייתה מעולם אלימה כלפי הבנות. אני מרגיש כל כך נבגד".

איזו שנה עברה עליך?
"שנה שבה אני בקושי מתפקד. רק אחרי ארבעה חודשים הצלחתי לחזור לעבודה. ובמשך תקופה ארוכה מאוד לא יכולתי להגיע למקומות בהם נמצאים ילדים. עד היום זה קשה לי מאוד. באחד הלילות חלמתי שאני נמצא בפארק העירוני עם שתי הבנות, שם בילינו הרבה. נטלי רצה אליי בשמחה ואמרה לי שהיא רוצה שאקנה לה אופניים ורוני באה אחריה ואמרה שגם היא רוצה. על שתיהן היה מרוח חיוך שובה לב על הפנים. התעוררתי ובמשך יומיים לא הצלחתי להפסיק לבכות. עד היום אני לא מצליח להפסיק לבכות.

"רק חודש לפני שהן נרצחו צבעתי להן את החדר, קניתי להן מיטות חדשות, אופניים, קורקינטים ורהיטים חדשים. הן היו כל כך מאושרות. בתום תקופת 30
ימי האבל תרמתי את הכול. לא יכולתי להסתכל על הדברים שלהן. נשארתי רק עם התמונות והזיכרונות. כל מה ששמרתי זה שלוש שקיות של עבודות שלהן מבית הספר ומהגן ואת