ביום רביעי, 10 בנובמבר השנה, לא הגיעה רוני אלוני לגן 'דגניות' ברעננה בו התחנכה. הגננת שלה, רונית ביגל, שחינכה גם את אחותה נטלי שנה קודם, מכירה היטב את המשפחה, ולא חשבה לרגע כי מקורה של ההיעדרות החד פעמית הזו, הוא באסון גדול.

בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

כשביגל סיימה את עבודתה באותו יום ויצאה בצהריים לכיוון ביתה, היא הבחינה בניידות משטרה רבות ואמבולנסים שהקיפו את ביתה של משפחת אלוני. את הרגע בו נודע לה כי הילדות אותן חינכה בגן וחיבקה מדי בוקר נחנקו למוות על ידי אימן היא לא מסוגלת לשכוח.

"שאלתי מה קרה? וכששמעתי נתקפתי הלם", סיפרה השבוע ביגל ל'ידיעות השרון', "אי אפשר היה לצפות לאסון כזה, המוח האנושי לא מסוגל לדמיין דבר כזה". מהרגע בו חזרה למחרת לגן, התמונה השתנתה לחלוטין. "לאבד ילדה מהגן ולהתמודד עם ילדים שאיבדו חברה והכירו גם את אחותה הגדולה שלמדה איתם רק שנה קודם, זה לא פשוט. זה טראומתי", היא מספרת.

לאורך כל השנה ליוו פסיכולוגים ואנשי מקצוע את עבודתה בגן עד שהושלם תהליך עיבוד האבל אצל הילדים והצוות. "האווירה בגן הייתה עצובה וכבדה", היא משחזרת, "הידיעה שאמא של הבנות רצחה אותן, ערערה את הביטחון אצל הילדים והכניסה אותם לבלבול ובהלה. הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי שיעצים אותם, יחדש אותם ויגרום להם לתת בנו אמון מחדש מעבר להבטחות שהבטחנו במילים, שלהם זה לא יכול לקרות".

ביגל בשיתוף הצוות החינוכי והמקצועי החליטה להכניס פרויקט חדש לגן, שיקרב את הילדים וייתן להם תחושה של משפחה אחת. הפרויקט שנבחר הוא צילום. "ההורים נרתמו מיד לרעיון. הם העבירו לגן מצלמות דיגיטליות שבהן כבר לא משתמשים וגייסו צלמת מקצועית שלימדה את הילדים את הצד הטכני של הצילום.

"השיעורים התקיימו פעם בשבוע בגן בשיתוף הפסיכולוגית. "המטרה הייתה לצאת מהעצב שאפף את כולנו ודבק בגן", הוסיפה ביגל, "זה הפך להיות העיסוק של כל הגן וגם של ההורים ואפילו הסבים והסבתות שהשתתפו בתהליך ויחד הפכנו למשפחה גדולה ומלוכדת ותרמנו לחיזוק הביטחון אצל הילדים. הפרויקט הזה פשוט הציל את הגן".

איך הגיבו הילדים לאחר הרצח?
"הם היו בפחד גדול. עלו בהם תחושות קשות והמון שאלות. היו ילדים שכשהזכירו את השם של רוני, הם נבהלו ונתקפו חרדה. היו ילדים שממש צעקו וביקשו לא להזכיר את השם בטענה שאינם יכולים להתמודד. חלקם החלו להרטיב בלילה והיו גם המון התקפי בכי. היה שלב קבוע כל יום שנהגנו לספור את ילדי הגן, אחרי הרצח הם ביקשו שלא נספור יותר כי הם לא מסוגלים לסבול את זה שהם סופרים עד 34 במקום עד 35".

לאורך כל הדרך שידרה ביגל חוזק וניסתה בכל דרך להגן על הילדים. רק כשהגיעה הביתה איפשרה לעצמה להתמודד עם האסון הגדול. "ההתמודדות הייתה קשה אבל הייתי חייבת לאסוף כוחות בשביל הילדים", היא אומרת, "להיות חזקה מולם, לחבק ולהכיל אותם. רק בדרך הביתה הייתי הרשיתי לעצמי לפרוק את הצער והכאב, לדבר על זה עם אנשים ולהתמודד עם האבל".

כבר 30 שנה שביגל היא גננת של משרד החינוך. ב-16 השנים האחרונות עבדה ברציפות וויתרה על יציאה לשנת שבתון. אבל השנה, בעקבות כל הקושי והכאב שחוותה בעבודתה, החליטה שהיא רוצה לצאת קצת לחופש. "כל השנים לא הרגשתי צורך לקחת אוויר, השנה הבנתי שאני חייבת את זה".