"שיחזור לבית האבות בבני ברק, בדיוק כמו שהוא בא. אף אחד לא אמר לו לצאת משם". כך, בקרירות ואדישות מוחלטת הגיבו בכירים במחלקת הרווחה בעירית רעננה נוכח מצבו של יצחק (שם בדוי) תושב העיר, בן 74, חולני, ערירי, מחוסר דיור וחסר ישע, שזועק לעזרה כבר חודש. אמנם מדובר במקרה מבחן בודד, אך קשה שלא לתהות האם הוא מצביע על התנהלות מדאיגה של המערכת.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השרון"

"ידיעות השרון" היה עד בחודש האחרון לניסיונותיו של יצחק לקבל קורת גג, ארוחה חמה ובעיקר יחס. שלוש פעמים תיווך העיתון בינו לבין העירייה ובחלק מהמקרים אף זעק את זעקתו, אבל עד רגע זה לא נמצא אדם אחד שכנראה באמת אכפת לו.

בשבועות האחרונים, מאז הוצא מדירתו השכורה במרכז העיר, נודד יצחק בין קרובי משפחה לבתי אבות אליהם הוא נשלח לשהות קצרה. הוא סובל מ-75 אחוזי נכות, אסתמה ועיוורון בעין אחת. כל חפציו אותם הצליח לרכוש במהלך חייו, נמצאים באחסון מכיוון שאין לו קורת גג לשים אותם. הוא שקוע בחובות והרכוש היחידי שנמצא באמתחתו כרגע הוא שתי שקיות ניילון ותיק כחול בהם הוא מאחסן תרופות, נייר טואלט ומסמכים.

אשתו נפטרה לפני שנתיים ומאז לדבריו אינו בקשר עם ילדיו. במקום בו ציפה לקבל אמפתיה ועזרה, במחלקת הרווחה בעיר רעננה בה חי את מרבית שנותיו, הוא זכה לדבריו ליחס של אטימות. למרות שהוא אדם צלול ועצמאי שביקש עזרה במציאת דירה להשכרה החליטו לשלוח אותו לבית אבות בעיר, משם הוצא בשל בעיות שהוגדרו כחוסר התאמה. הוא נדד בין קרובי משפחה, בין הבודדים שעוד נותרו לו בחיים, עד שהבין שהוא לא יכול ולא רוצה להיות נטל על אחרים.

חסר ישע
יצחק נכנס למשרדי מערכת העיתון לראשונה לפני חודש. הדבר הראשון שביקש מאיתנו היה מעט אוכל ושתייה. "לא נעים לי לבקש, אבל אם אפשר משהו לאכול כי לא אכלתי כלום מאתמול", הוא אמר. באותו הרגע זה נראה כאילו שיושב לו הסבא של כולנו, חסר אונים, והבושה חילחלה בנו. לא משנה מי אשם, אם הגענו למצב כזה טעינו איפשהו בדרך. ברגע שהגשנו לו קפה חם עם כיבוד קל, הוא החל לדמוע.

את קורות חייו הכתובים בכתב מסודר על גבי שני דפי פוליו, קשה לעכל. האיש חסר הישע שישב מולנו היה בעבר בעל מקצוע חופשי, אב לילדים מצליחים ובעל לאישה אחת שאהב והלכה לעולמה לפני שנתיים. בדיוק בנקודה זו החלו חייו להידרדר. כיום הוא מחוסר קורת גג ונודד מבית לבית, מבית אבות לבית אבות, כשבאמתחתו שתי שקיות, אחת מהן לתרופות, חולצה מכופתרת, זוג מכנסיים וזוג גרביים. בלתי נתפס.

"אני מתרגש", הוא אומר בקול חנוק ובעיניים דומעות. "הרבה זמן לא התייחסו אליי כך. זה עולם אכזר". מקרה כמו של יצחק, הוא דוגמה קלאסית למטופלים בכל מחלקת רווחה בארץ. בדיוק בשביל אנשים כמוהו הוקם משרד הרווחה, נבנו מחלקות מיוחדות בכל רשות והוקצו התקציבים המתאימים לטיפול באוכלוסייה זו. אלא שלדבריו, דווקא במקום בו ראה כתובת ראשונה למצוקתו, הוא אינו מוצא ישע.

באותו יום בו הגיע למשרדי העיתון, היה ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא למצוא לו מקום להניח את ראשו בלילה, מקום בו יוכל לקבל גם ארוחה חמה. העובדה כי הוא מסתובב עם שתי שקיות בחוסר אונים מוחלט, הספיקה כדי להבין כי מדובר במקרה חירום שצריך לערב בו מיידית בכירים בעירייה. יצחק שמע על כוונתנו לפנות לעירייה, אך לא נראתה תקווה בעיניו. הוא כבר מורגל. "הם לא יעשו כלום", אמר.

התקשרנו לעירייה. סיפרנו על בן אדם מבוגר, מחוסר דיור, רעב ועייף שמבקש עזרה. כעבור שעה הגיעו למשרדי המערכת שתי עובדות סוציאליות ממחלקת הרווחה בעיר. "זה לא מה שאתן חושבות", הן אמרו, "אנחנו מכירות את האדון ומטפלות בו". אך לנו הוא היה נראה רעב וחסר אונים יחסית לאדם שמטפלים בו. שעה של שיחה בחדר הישיבות לא הועילה הרבה. העובדות הסוציאליות הלכו ויצחק נשאר יושב על כיסא במשרד. "אין לנו סמכות להעביר אותו לשום מקום כרגע", הן אמרו, "אנחנו נעביר את זה לאחראים".

הן השאירו אותו שם, יושב, במשרדי המערכת כאילו ציפו מאיתנו לעשות עבורן את העבודה. הצטמררנו. באותו הרגע לא היה ברור מי מרגיש חסר אונים יותר, הפונה לעזרה או זה שלא מצליח לדאוג לו. לכולם היה ברור עם זאת שמכאן הוא יוצא לרחוב. האינסטינקט המיידי היה לעזור לקשיש החלש שהגיע עד דלתנו לבקש עזרה. הוא מסתכל עלינו בעיניים נואשות, כאילו מחכה לבשורה, לישועה וכל שנותר לנו לעשות הוא לשים לו יד על הכתף ולהסתכל זה על זה. המומים, נבוכים ובעיקר מתביישים.

שידור חוזר
שבוע לאחר מכן, יום חמישי בשבוע יצחק חיכה על המדרגות מחוץ למשרדי המערכת. כשראה שאיש לא נמצא, חשב ללכת, אבל אז חשב שוב והבין שאין לו לאן. אחד מעובדי העיתון הגיע במקרה למשרדים והבחין בו יושב סמוך לדלת. עם אותם הבגדים ואותן השקיות. ושוב