ביום רביעי לפני שבוע קיימה עיריית רעננה ערב הוקרה לוותיקי העיר, תחת הכותרת "ותיקים מספרים".

• בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

במסגרת הערב סיפרו חלק מהתושבים הוותיקים על תחילת דרכם ברעננה, קצת מהיסטוריית המקום והרבה סיפורים אישיים. ביניהם היה גם אליעזר רבינוביץ', תושב העיר בן 76, המוכר יותר כמי שניהל במשך מספר שנים את פנימיית כפר בתיה.

רבינוביץ' נולד באוסטריה וכשהיה ילד כבן 10, בזמן מלחמת העולם השנייה, נאלצו הוא ובני משפחתו לברוח ממקום למקום כדי לא להיתפס על ידי הנאצים.

בשנת 1944 הצליחה המשפחה לעלות לארץ. "את כל הכסף שהיה לנו לפני המלחמה נאלצנו לשלם כדי לעלות לארץ והגענו ממש עד לכדי רעב", מספר רבינוביץ'. "לא היה לנו כסף לאוכל. הארוחות שלי הסתכמו בקצת לחם בבוקר וקצת לחם לארוחת צהרים. ארוחת ערב כבר לא אכלנו כי לא היה מה לאכול.

"בעקבות המצב הכלכלי הקשה של משפחתי, כמו ששרר במשפחות רבות אחרות שברחו באותה תקופה מאירופה, הועברתי לפנימיית נוער, סמוך לירושלים. פעם בחודש הייתי חוזר לחופשות בבית. תוך זמן קצר הפכתי לשליח של ארגון הלח"י. זאת בעקבות הצטרפותה של אמי לארגון.

"באחד הימים, במסגרת אחת השליחויות שניתנו לי, תפסו אותי חיילים בריטים שמצאו אצלי שני רימונים ושני אקדחים. במשך שלושה ימים רצופים נחקרתי עד שלבסוף שיחררו אותי. פחדתי שיעקבו אחרי ויגלו מה אני עושה ובמשך שלושה ימים ישנתי ברחוב ורק אחר-כך חזרתי לפנימייה. בשנת 1947 סגרו הבריטים את הפנימייה ואז העבירו אותנו לפנימיית 'כפר בתיה' שברעננה".

במשך שש השנים הבאות, עד גיל 18, התחנך רבינוביץ' בפנימייה ולאחר סיום שירותו הצבאי החליט לחזור אליה, הפעם כמדריך.

"היינו 55 ילדים שגדלו בפנימייה, כולנו מרקע דומה, כולנו ניצולי שואה", הוא מספר.

"היינו לבד בלי ההורים וזה לא היה קל. את ההורים פגשתי רק אחת לחצי שנה, כי התחבורה לא הייתה מפותחת כמו היום. תוך זמן קצר למדתי לחיות לבד ולהיות עצמאי. אפילו את חגיגות בר המצווה שלי חגגתי בלי הוריי. לימדתי את עצמי תורה ובכסף שחסכתי מעבודות מזדמנות ערכתי מסיבה.

"התקופה הזו, של החיים בכפר בתיה, נחרתה בזיכרוני למשך כל חיי. שם למדנו לסמוך על עצמנו ולדאוג לעצמנו כי אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו. קיבלנו במקום את הכלים להסתדר בחיים בכוחות עצמנו. כשסיימתי את הלימודים התגייסתי לצבא ואחרי השירות הצבאי לא היה ספק שאני רוצה לחזור לפנימייה והפעם כמדריך. רציתי לתרום מהידע שלי לדור הבא ולחנך את הילדים ברוח הערכים שאני זכיתי לקבל במקום".

בשנת 1962, חמש שנים אחרי שהחל להדריך במקום, התמנה רבינוביץ' לתפקיד מנהל הפנימייה.

"בערב הראשון שלי כמנהל הפנימייה הילדים ניסו לבחון אותי והחלו להרעיש ולהתפרע", הוא מספר. "לחוסר מזלם שיננתי מבעוד מועד את שמות הילדים והעמדתי אותם על מקומם. את הבחינה הזו עברתי בהצלחה".

לאחר שפרש מתפקידו כמנהל הפנימייה, המשיך רבינוביץ' לכהן בשורת תפקידים בכירים במשרד החינוך עד שפרש לגמלאות בגיל 70. בין היתר, ניהל את בית הספר היסודי "אלקלעי" בתל אביב וכיהן כסגן מנהל בית הספר "יבנה" ברעננה. כמו כן ניהל רבינוביץ' את מוסד "שקמה" ברעננה ואת מוסד "רוחמה" בכפר סבא. לפני מספר חודשים הוזמן לכנס מיוחד שאירגנו חניכי העבר שלו מכפר בתיה.

"פחדתי ללכת לכנס המחזור שאירגנו החניכים כי חששתי שיטיחו בי טענות שהייתי רשע כלפיהם", מספר רבינוביץ' בחיוך. "להפתעתי, למרות שידעתי כי הקפדתי מאוד בנושאי משמעת, קיבלתי מהחניכים המון תודות. הם עטפו אותי באהבה. אחד החניכים לא שכח שלימדתי אותו לאכול בעזרת סכין ומזלג ואחר סיפר לי שבזכותי הוא הפסיק לעשן.

"הכי התרגשתי לשמוע מאחת החניכות שהצלתי את חייה לאחר שסבתה נפטרה והיא סירבה לאכול. היא סיפרה לי שישבתי לידה וסירבתי ללכת עד שהיא הסכימה, אחרי שעות ארוכות, להצטרף אליי לארוחה".

למרות שעם השנים שינתה הפנימייה את אופיה, עבור רבינוביץ' היא נשארה חקוקה בתודעה כמקום שעיצב את אישיותו.
"בזמנו זו הייתה פנימייה חקלאית והיום היא בית ספר רגיל", הוא מסביר.

"אך הפנימייה הייתה ונשארה מקום חינוכי. הפנימייה הזו הייתה בית חם לי ולעוד דורות רבים של ילדים וזה מה שסיפרתי לילדים הלומדים שם היום, כשהוזמנתי השבוע לספר להם מעט על היסטוריית המוסד החינוכי בו הם לומדים. את כפר בתיה אני לעולם לא אשכח".