זה קרה ב-11 בנובמבר 1947. עשרה נערים ונערות, טירונים בשירות ארגון הלח"י, יצאו לאימון נשק במבנה נטוש ברעננה. פעילותם התגלתה על ידי הצבא הבריטי שפשט על המקום ורצח חמישה מהם: יצחק (יגאל) מוסקוביץ' בן ה-19, לאה (רות) גינצלר בת ה-16, שלום (אריאל) מחרובסקי בן ה-17, יהודית (אורה) מגורי-כהן בת 16 ושרה (חמדה) בלסקי בת ה-18. שני נערים הצליחו להימלט והיחידה ששרדה את הטבח עצמו הייתה רבקה אליאב, אז בת 17.

השבוע, 62 שנה אחרי, פגשנו אותה בבית הקברות "נחלת יצחק". כמדי שנה היא באה לשם להניח זרי פרחים על קבריהם של חבריה, שמאז אותו רצח נודעו בכינוי "ילדי רעננה".

תזכורת: הימים הם ימי קום המדינה. השלטון הבריטי כבר סופר את קיצו, אך עדיין רודף עד חורמה את לוחמי המחתרות. אליאב, אז נערה בת 17, שאיבדה את אימה שלוש שנים קודם לכן, משחזרת: "חשבתי שלא הגיוני שאחרים ייהרגו על אדמת המולדת ואני לא אעשה כלום, והחלטתי לחפש אחר אותה אריאלה. זה לקח המון זמן, ואפילו ניגשתי לסמינר הקיבוצים לפשפש בניירות, עד שמצאתי אותה בסופו של דבר. כך הצטרפתי לשורות הלח"י".

שדה הקטל בדרום רעננה

באותם ימים עמד ברעננה מבנה נטוש שנקרא בפי הלוחמים הצעירים "בית הקורסים". הבית עמד בדרום העיר, לא הרחק מגבול רעננה-הרצליה, לימים שכונת שביב. הבית המבודד, מוקף הפרדסים, נבחר להיות המקום שיכשיר את הנוער בעיקר באימוני נשק, והוא נשכר על ידי חברי המחתרת, לכאורה לשימוש למגורים. בבית היו שלושה חדרים, רק אחד מרוצף, ובאחד מהם נחפר סליק בו הוטמנו נשק וחומרי חבלה. בנובמבר 47' התחיל שם הקורס של "ילדי רעננה" שעמד להימשך שבועיים. כל הקבוצה מנתה עשרה צעירים, כולל המדריך ומנהלת משק.

"הלכנו בשקט-בשקט למבנה הנטוש הזה", נזכרת אליאב. "כל אחד הגיע מכיוון אחר כדי שלא יעקבו אחרינו. ידענו שאנחנו הולכים להיות שם המון זמן, אבל צפצפתי על העולם. בערך בעשר בבוקר צעק המשקיף 'כלניות, כלניות (הכינוי לחיילים הבריטים - נ.ב.)'", מספרת אליאב. "נשמעו דפיקות בדלת, ויגאל אמר לחמדה לפתוח את הדלת. היא פתחה אותה, ומהזווית שעמדתי בה ראיתי סמל בריטי מחוויר, כשהוא ראה את האקדח שלה ואותנו נשענים על הקיר עם רובינו".

מאותו רגע, מספרת אליאב, התחילו יריות מכל הכיוונים. הילדים קיבלו הוראה מהמדריך לקפוץ מבעד לחלון ולנסות להימלט. "המגרש שהיה מחוץ לחלון היה כבר מוקף מאות חיילים בריטים, ואנחנו נפלנו למטווח כמו ברווזים. בזה אחר זה החברים נהרגו. אני שכבתי על הארץ ולא נפגעתי, למרות שירו בי. שניים מאיתנו הספיקו לרוץ לכיוון הפרדס, וניצלו מהמטווח הזה. אחד מהם, יוסף זלוצ'בסקי, נהרג לאחר מכן במלחמת העצמאות. צעיר נוסף ברח גם הוא, והבריטים חשבו שהוא ילד תועה, ואחד נוסף נפצע קודם לכן. במטווח הזה היינו שישה, אני וחמשת ההרוגים".

"היינו עשרה ילדים מול מאות חיילים". אריאב ותמונות הנרצחים

ממקום רבצה צפתה אליאב בחבריה השכובים על האדמה והייתה משוכנעת שכמוה, הם לא נפגעו וגם הם שוכבים על הקרקע על מנת שלא להיפגע מהיריות. "הגיעה משאית, וכל שני חיילים הרימו גופה וזרקו אותה למשאית. הייתי בטוחה שהם סתם שוכבים שם, כמוני. הראשון היה יגאל, אחריו אריאל, אחר כך חמדה ואורה, שנפצעה קשה ומתה בבית החולים מאוחר יותר. הם ניגשו לזרוק אותנו למשאית, ולפניי לקחו את אברהם חמילבסקי שנפצע גם הוא קשה. כשניגשו אליי לזרוק גם אותי למשאית, נעמדתי על הרגליים. החייל שהיה מולי היה בהלם, ועם הקת של הרובה נתן לי מכה חזקה בראש. הזדעזעתי, אבל לא קרה לי שום דבר. הייתי היחידה שיצאה ללא פגע".

גם אליאב עלתה למשאית ונשלחה לחקירה. אפילו אז לא ממש הבינה ששאר "ילדי רעננה" נהרגו. "הייתי צריכה את כל הכוחות הנפשיים שבי בשביל להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי, הממש לא ייאמן הזה", היא מספרת. "אבל הם הראו לי את התמונות של חבריי ההרוגים, ואז הבנתי.
זה זיעזע אותי מאוד, אבל לא בכיתי. אחד החוקרים דיבר עברית, וסיפרתי לו את מה שהיה כיוון שתפסו אותי בשעת מעשה. לקחו וטלטלו אותי בין החקירות ודנו אותי למאסר עולם, ביחד עם יוסף זלוצ'בסקי ואברהם חמילבסקי".

אליאב נשלחה לבית הכלא לנשים בבית לחם, והופרדה משני חבריה. "רק כשהגעתי לבית הכלא הרשיתי לעצמי להתפרק", היא אומרת. "לא קלטתי שמדובר במוות, כי הם היו כל כך צעירים. רק אז בכיתי במשך כמה ימים רצופים".
לאחר שישבה שם שלושה חודשים, היא הועברה לבית הכלא בעתלית, שם ריצתה שלושה חודשים נוספים. שבועיים לאחר נטישת הבריטים את הארץ היא שוחררה והתגייסה לשורות צה"ל.

איך הצלחת להמשיך הלאה אחרי אותו היום?

"אני מניחה שפשוט הדחקתי את כל מה שקרה לי, כי כדי לשרוד, אסור להסתכל אחורה. אני מרגישה שאני בת מזל, שיש מישהו ששומר עליי, אני לא יודעת מי