נורית דוד, אחת האמניות הבולטות בארץ, מציגה בגלריה העירונית של רעננה שלוש סדרות של ציורים. ברוב עבודותיה, מציירת דוד את דמותה המשוכפלת שוב ושוב, בפוזיציות ובתלבושות שונות, כרקדנית, כבובת מריונטה, כליצנית קרקס, כשהיא מרחפת, מסתתרת, מקבלת פרופורציות ענק ולעתים מיניאטוריות, מופיעה בהקבלה אירונית למדונה, לקדושה מעונה, עוטה מסכת זהב על פניה ועוד.

דוד משרטטת באופנים מסוימים את חוויות חייה. היא הכוכבת הראשית שמציגה פנים רבות בציור מאוד אסתטי, מרתק, מעלה שאלות, ולא פעם מאיים,
כשהתעמקות בו מובילה את המתבונן לחוסר שקט ואי נוחות.

בסדרת הציורים הראשונה, המוצגת על גבי פורמטים קטנים בוויטרינות שבכניסה לבית יד לבנים, יצרה האמנית בהשפעת רישומים וסקיצות של הצייר הגרמני הרומנטיציסט בן המאה ה-19 פיליפ אוטו רונגה, בהם תוארו מריה, ישו התינוק, מלאכים ופרחי שושן צחור במעין סצנות מאושרות. השושן הצחור מזוהה עם האם מריה באמנות הנוצרית של ימי הביניים והרנסנס, עם טוהר וקדושה, ויש בו חתך סימטרי שמאזכר מגן דוד.

האמנית מציירת את דמותה שוב ושוב לצד השושן הצחור, כשהשכפול רומז על ריסוק ה"אני" שלה לפירורים, כשכל פירור הופך לדמות שלמה. לעתים דמותה עוברת מטמורפוזה והטמעה עם הפרח שמופיע במקום פניה.

בסדרה נוספת הנקראת "אני הולכת ושמה את עצמי", נראית דמותה של האמנית בחדר מדרגות, שהוא למעשה "אזור דמדומים", מעבר בין חוץ לפנים, צבוע בגוונים אדומים וסוריאליסטי. באחד מציורי הסדרה נראות נורית דוד ושתי אחיותיה גולשות על מעקה המדרגות ללא רגליים, ללא אחיזה בקרקע כהד לחוויות שעברה בילדות, כשנאלצה לעבור מבית לדירת שיכון.

בסדרה השלישית בתערוכה נראה ברקע מבנה המאזכר בניין תיאטרון יווני, אם כי זהו ציור של בית ביפו, בו התגוררה האמנית בעבר. כאן היא נראית לא פעם מותשת, ניתנת להכוונה, נשלטת, מרחפת, נופלת, תחומה בתוך מדליונים, מסתובבת כמחוגי השעון.

גם כאן, כמו בסדרות הקודמות, קיימים אלמנטים יפהפיים המאזכרים את ה"פרסים" של פעם, ובין הדמויות ופרחי השושן הצחור, במסווה של ציור מתקתק במקצת, נוכח משהו שנון , חזק, מעורר התפעלות ומחשבות מעיקות.

נורית דוד - ציורים 1999-1997, הגלריה העירונית, בית יד לבנים רעננה