סיפור חייו של פאבלו פיקאסו תמיד ריתק אנשים לא פחות מציוריו. לאחרונה, ולזמן מוגבל, ארמונו של פיקאסו בעיר אקס און פרובנס בצרפת, נפתח לקהל הרחב, שיכול לזכות בהצצה חד-פעמית לחייו הפרטיים של האמן.

בארמון התגורר פיקאסו יחד עם ז'קלין, אשתו, אותה הכיר כשהיא בת 27 והוא בן 72. הם חיו יחד עם למותו של האמן, בגיל 91. במקביל לפתיחת ארמון וובנארג, הושקה לאחרונה התערוכה המרתקת "סזאן ופיקאסו" במוזיאון גרנה בעיר.

ד"ר מרגלית מולנר, חוקרת אמנות מרעננה, ביקרה באחרונה בארמונו של פיקאסו, מה שהניב סרט קצר על הארמון ועל התערוכה המיוחדת.

מולנר: "הסרט נעשה במקביל ללימודי הדוקטורט שלי. חרשתי את צרפת ובעיקר את אזור העיר אקס און פרובנס, שפשוט חיה ונושמת את סזאן. השנה עדיין מתקיימות החגיגות לזכר המפגש בין סזאן לפיקאסו, והפתיחה החד-פעמית של הארמון הייתה בשבילי שמחה גדולה".

בין פיקאסו לז'קלין, מספרת מולנר, שררה אהבה גדולה, שהתבטאה בפרץ יצירתיות של האמן, שלא דעך עד מותו. מולנר: "על קירות האמבטיה בארמון הוא הוסיף ציורים של האל היווני פאן. מאחורי הציורים בהם הנציח אותה, הוא היה מוסיף מילות אהבה והקדשות אישיות. הוא היה מאוד תלוי בה, ואולי זו אחת הסיבות שהילדים שלו חשבו שהיא משתלטת על חייו. אך היא נתנה לו את האפשרות להתמקד באמנות שלו".

הארמון, כאמור, שייך ליורשי פיקאסו, ולא בער להם לפתוח אותו לקהל הרחב. גם לאחר פתיחתו נותרו לא מעט אגפים סגורים.

על התערוכה המשותפת של סזאן ופיקאסו אומרת מולנר: "זה מפגש בין ענקים, ובשבילי היה ברור שזו תהיה חוויה. הביאו למוזיאון תמונות שעדיין לא נחשפו, והמפגש עם פיקאסו משמעותי מאוד.

"סזאן, הנחשב היום לאבי האמנות המודרנית, לא היה מקובל על האמנים בפריז, ובכל זאת לא נכנע להם. הוא אמר שהתפוחים שלו יכבשו את פריז, וממש צייר תפוחים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות. הוא לא היה זקוק ליותר מדי כסף, הוא לא שם זין על אחרים והתמיד בדרכו והיום נחשב לאחד מאבות הציור המודרני".

בדומה לביתו של רמברנדט באמסטרדם או המוזיאון שהקים לעצמו סאלבדור דאלי בפיגראס הסמוכה לברצלונה, גם בארמונו של פיקאסו, לדברי מולנר, ניתן לחוש את האווירה המיוחדת, השמורה לאמנים גדולים.

"היה תור אינסופי בכניסה לתערוכה המשותפת, והיו רבים שהתאכזבו שלא הצליחו להיכנס לארמון", אומרת מולנר.

"הארמון, בסך הכל, מזכיר מאוד את הארמונות שאפשר למצוא בעמק הלואר, משהו בסדר הגודל הזה. המקום שוכן בתוך יער עבות. פיקאסו גר שם כמעט עד סוף חייו. בסיור בתוך הארמון אפשר לראות שהשאירו את כל הצבעים שלו, עדיין פתוחים, את המכחולים ואת המנורה שהאירה את החדר שלו. את כן הציור שלו, הכל נשאר כמו שהיה. אפשר ממש להרגיש אותו, ומבינים את גודל ההצלחה שלו, מעצם כך שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש מקום כזה".

יותר מכל עיר אחרת, מוסיפה מולנר, אקס און פרובנס חיה ונושמת את פועלו של סזאן, שנולד וחי בה את רוב חייו.
דמותו של סזאן מונצחת בפסל ברונזה מול המזרקה המרשימה בכניסה לעיר. לאחר חגיגות 100 שנה למותו (בשנת 2006) מצאו פרנסי העיר סיבה נוספת למסיבה והכריזו על תערוכה משותפת לסזאן ולפיקאסו.

"סזאן הוא בן טיפוחיה של העיר", מעידה מולנר. "על המרצפות ברחוב יש איורים שלו, עד כדי כך. במסעדות אפשר לראות מפיות עם ציורים שלו, הוא פשוט נמצא בכל מקום. העובדה שפרנסי העיר החליטו ליצור תערוכה משותפת של סזאן עם פיקסו מעניקה למעשה משנה תוקף לסזאן, שאפילו פיקאסו שאב חלק מההשראה שלו ממנו".

פיקאסו עזב את הארמון שנתיים לפני מותו, מאחר שהיה זקוק לרופאיו, שלא הגיעו לארמון הפסטורלי, אבל בסופו של דבר נקבר בחלקת דשא בארמון, על פי בקשתו.

סרטה של מולנר מתאר את המפגש האמנותי בין השניים. "אני נותנת את הכבוד לסזאן ולמעמדו בעיר, ובנוסף מראה את הדמיון בין העבודות שלו לאלו של פיקאסו", אומרת מולנר.

"בנוסף, דאגתי להראות גם אמנים צעירים שעובדים היום בעיר ומוצאים מקום להתייחס בצורה היתולית לכמה מעבודותיו של סזאן.
באחד הצילומים רואים ציור מפורסם שלו שזכה ל'חידוש' על ידי צייר מקומי שבחר לצייר את אחד ההרים כצורה של ישבנה של בחורה".

בסרטה של מולנר אפשר לראות צילומים בלעדיים מהארמון, כולל כאלו שנעשו בהיחבא. "יש צילומים שהם העבירו לתקשורת, אבל יש כמה צילומים שצילמתי באופן עצמאי. חשוב לי שייראו את הסרט ואת נקודות המפגש בין סזאן לפיקאסו ואת ההשפעה שהייתה להם על הציירים הצעירים יותר.

"ראיתי שם קבוצות של ילדים קטנים, בגילאי גן, עושים עבודות על פיקאסו וסזאן וזה מרשים מאוד. רק חבל לי שבארץ האמנות עדיין לא מקבלת מספיק את הכבוד הראוי לה".