חודש אחרי סיום מלחמת יום כיפור, נובמבר 1973, נחום חופרי, היום ראש עיריית רעננה ואז טייס צעיר בטייסת מסוקי התובלה בבסיס חצרים, מקבל לידיו מכתב מאגף כוח אדם של חיל האוויר. "היות שאתם משפחה שכולה, אנחנו מבקשים את אישורכם להמשך שירותו המבצעי של בנכם", נכתב בו.

נמעני המכתב הזה היו בכלל הוריו של חופרי, חברי קיבוץ המעפיל, ששכלו באותה מלחמה את אחיו הבכור והיחיד (אח נוסף נפטר בגיל צעיר מאוד ממחלה עוד לפני שחופרי נולד), אבל טייס המסוקים הצעיר לא חשב פעמיים. במקום למסור את המכתב להוריו, הוא החליט לקחת את האחריות על עצמו.

"לא היססתי לרגע", הוא אומר השבוע. "מיד שרבטתי בכתב ידי מכתב תשובה למפקד חיל האוויר דאז, האלוף בני פלד בזו הלשון: "המפקד, אני לא יכול לאפשר לך להתחלק באחריות עם ההורים שלי. אם אתה רוצה שאני אמשיך בטיסה, אז בבקשה, תיקח אחריות. אם לא, אז אני אצטרך להפסיק לטוס".

תשובתו של פלד לא איחרה לבוא: "קצין צעיר, צדקת. תמשיך לטוס". את המכתב לא הראה חופרי להוריו מעולם. רק שנים מאוחר יותר הוא סיפר על כך לאביו.

טבילת אש
איתן ז"ל, אחיו של חופרי, שהיה הבכור במשפחה ומבוגר מנחום בשש שנים, התגייס לחטיבת הנח"ל ולחם בשטחי יהודה ושומרון וברמת הגולן. למרות שהיה מעין מורה דרך לאחיו הצעיר, החליט חופרי ללכת דווקא לקורס הטיס.

ואכן, חופרי הגיע לחיל האוויר, סיים בהצלחה את הקורס הכי תובעני בצה"ל, והפך להיות טייס מסוקי בל 207 בבסיס חצרים. "חצי שנה אחרי שסיימתי את קורס הטיס, כבר היו דיבורים של מלחמה באוויר", הוא מספר.

בערב 6 באוקטובר הוא נקרא לראשונה לטיסת קרב, לשארם א-שייח. "לילה אחד אנחנו מתבקשים להביא אספקה לכוח של שרון שנתקע ללא דלק", נזכר חופרי. "אנחנו מתארגנים, 15 או 20 מסוקים, כל אחד עם מיכלי דלק, 800 או אלף ליטר, טסים אל הכוח התקוע. איך שאנחנו חוצים את ציר האורך של 'טסה', אנחנו חוטפים מטח טילים בכמות בלתי רגילה.

"רק לימים למדתי שטיל בלילה, כשהוא נוסע, אתה בטוח שהוא בא אליך, כי אתה לא רואה. אנחנו כמובן, עושים באותו רגע את הפעולות המיידיות - מעיפים את מיכלי הדלק, מנמיכים גובה וחוזרים לנחיתה. נכון, אף מסוק לא נפל, אבל אף אחד לא הגיע ליעדו. לא ביצענו את המשימה. הייתה תחושה מאוד כבדה של כישלון".

בשורת איוב
אחרי תחקיר מזורז הוחלט לבצע את המשימה הזו שוב, למחרת, באור יום בו אפשר לטוס נמוך ולבצע אותה בצורה טובה יותר. כל הטייסים שהשתתפו במבצע הלכו לישון כדי לאזור כוחות, אלא שאז נשמעה על דלתו של חופרי נקישה, הוא פתח את הדלת ונאמר לו להגיע בבהילות אל מפקד הבסיס.

"אני כולה טייס משנה, עם תחושה קשה של כישלון ואכזבה מהערב הקודם, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני", הוא משחזר. "ניגשתי למשרד המפקד, הוא מגיש לי כוס וויסקי, ואומר לי: 'שתה'. אני, שמשתכר במהירות, לקחתי שלוק בשביל הנימוס, לכבד את המפקד. ואז, בלי שום התראה או גינונים הוא אומר לי: 'אח שלך, איתן, נהרג'. ישר לקחתי את הכוס ושתיתי את כולה. בשבילי, פה נגמרה המלחמה".

איתן חופרי ז"ל נהרג ברמת הגולן שבוע לאחר תחילת המלחמה. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים, שלא זכו להכיר את אביהם כלל. איתן התנדב לשירות מילואים במסגרת חיל התותחנים ונשלח להילחם ברמת הגולן. הוא היה בן קיבוץ המעפיל הראשון שנפל בשורות צה"ל.

"כשהגעתי לקיבוץ אבא שלי סיפר שכשהוא ראה את הג'יפ הצבאי, עם קצין העיר, מסייר בקיבוץ, הוא הבין כבר מה שקרה, הוא פשוט לא ידע על מי מאיתנו מדובר. קצין העיר ניגש אליו, ואבא שלי שאל אותו: 'זה הבכור או הצעיר?'. באותו יום נסענו לנהריה, שם נהגו לקבור באופן זמני את הרוגי המלחמה. זו הייתה תחושה נוראה. קברו שם גופות בשורות, ורק אחר כך העבירו את הקבר של איתן לקיבוץ".

מימין לשמאל: נחום חופרי, מיכאל חופרי ואיתן חופרי

לא קל לדבר עם חופרי על אחיו איתן, ולא קל להעלות איתו את התחושות שחש אז, באותם ימי מלחמה ארורים, בהם קיבל את הבשורה המרה. ניכר בו כי הוא אינו רגיל לשתף במחשבותיו הפרטיות, למרות שככל שמתקדם הריאיון, הוא נפתח ומודה, כי לא עובר יום בו הוא לא חושב על איתן.

"אני זוכר שכל העור שלי נהיה חידודין, אבל לא קרסתי", הוא אומר. "עליתי על אחד המטוסים שכל הזמן מחזיר נוסעים ותחזוקה, נסעתי לחצרים ולקחתי משם רכב הביתה. את הפגישה עם ההורים שלי בקיבוץ אני זוכר היטב. אבא שלי תמיד היה איש שעסק בחינוך, והיה איש קטן מימדים.

"אמא שלי, בזיכרון שלי, הייתה אישה גדולה, ועבדה בקיבוץ בעבודות פיזיות. באותו יום אני זוכר אותה אישה קטנה, מצומקת בתוך הכיסא, באבל שלה. היא נגמרה
ממותו של איתן ולא התאוששה ממנו. היא נפטרה שלוש שנים אחרי כן, ממחלת הסרטן".

אתה זוכר את הפעם האחרונה שד