באחת מהדירות הקטנות במרכז הקליטה ברעננה מתגוררות כבר למעלה משנה אם וארבעת ילדיה, עולים חדשים מאיראן. עד לא מזמן היתה זו המשפחה היחידה במרכז מהמדינה האיסלאמית הזו. לפני שבועיים הצטרפה אליהן משפחה נוספת מאיראן.

ועדיין, הוותק שצברו בארץ, של למעלה משנה, כלל לא ניכר עליהם. הם חשדניים, מפוחדים ומאוד סגורים. ולמרות זאת, לרגל ראש השנה, מסכימים בני המשפחה לחשוף מעט מחייהם בראיון ל"ידיעות השרון". "אנחנו אומרים עשר פעמים ביום תודה על כך שעלינו לארץ", הם אומרים בגאווה ומנגד מספרים על הקושי הכלכלי והבדלי התרבות.

האם, בשנות ה-40 לחייה, נאלצת לשאת בנטל הכלכלי של גידול ארבעה ילדים, שלוש בנות בגילאים 12 ,16 ו-23 ובן נוסף בן 18. בעוד שבאיראן הם חיו בעיר גדולה ומשגשגת, והיו, כפי שהיו כל בני הקהילה היהודית בעיר, לדבריהם, אמידים מאוד, כאן בארץ, המצב קצת שונה.

אין ספק שבני המשפחה אוהבים מאוד את העיר רעננה, ובכלל את מדינת ישראל, אבל האם, ס', לא מפסיקה להזכיר כמה קשה בישראל. "מאוד קשה פה, ללמוד את השפה ולהיות כמעט כל הזמן בלי עבודה", היא מספרת.

"עוד מעט אנחנו נצטרך לעזוב את מרכז הקליטה, כי אי אפשר להישאר פה לנצח, ואין לנו לאן ללכת. אין לנו כסף להרשות לעצמנו, בטח שלא ברעננה, דירה, ואף אחד לא ייתן לי משכנתה".

בינתיים, כל עוד המשפחה מתגוררת במרכז הקליטה, מנסים לעזור להם כמה שאפשר. את ראש השנה שעבר, שהיה החג הראשון שלהם בארץ, הם עשו אצל משפחה מארחת ומאוד נהנו.

גם השנה, תחגוג המשפחה את החג בצורה דומה. "היינו בהלם מההבדל הגדול, איך חוגגים כאן את החג ואיך חגגנו באיראן", מספרת אחת הבנות. "גם מבחינת האוכל יש הבדל עצום, וגם במסורת. אצלנו לא היה קורה שלא כולם הולכים לבית הכנסת, ופה לא כולם הולכים".

האם, לצערה, אינה מועסקת באורח קבע, והיא נאלצת לעבוד בעבודות מזדמנות. היחס ממנו היא סובלת, לדבריה, מוסיף על קשיי הקליטה וההסתגלות למדינה החדשה.

"דברים שאנשים עושים פה לאנשים אחרים, אלו דברים שבאיראן אף אחד לא עושה", היא מסבירה. "התחלתי לעבוד לפני כמה זמן במקום כלשהו, ועבדתי ממש קשה, כי מאוד רציתי לעבוד. יום אחד הייתי חולה, היה לי ממש קשה אפילו לדבר.

"התקשרתי לספר להם, והם אמרו לי לגשת לרופא. למרות שבקושי יכולתי ללכת, עשיתי מה שהם אמרו, והרופא אמר לי שיש לי דלקת בכתף. ניגשתי אליהם למחרת והם אמרו לי שלא צריך אותי כבר. בכיתי במשך כמה ימים".

"באיראן היה לנו הכל: בית גדול, קהילה גדולה עם הרבה חנויות, מצב כלכלי מצוין", אומרת ס'. "בכל ראש השנה שהיינו חוגגים שם, היינו אומרים שבעזרת השם, בשנה הבאה נחגוג בישראל.

"חיינו בתוך הגויים, ולמרות זאת ולמרות מה ששומעים על איראן, זה בכלל לא היה נורא. לפעמים כשהיינו אומרים שאנחנו יהודים, היו עוזרים לנו, גם אם זה היה בשקט, בהיחבא".

גם מבחינת שמירת המסורת היהודית, מספרת ס', הם אף פעם לא נתקלו בבעיה. "היה לנו בית כנסת גדול במרכז העיר, ואמנם לא תמיד היינו יכולים להתפלל בחופשיות, אבל חגגנו את כל החגים בלי שום בעיה", היא אומרת.

בעלה של ס' ואבי הילדים נהרג בתאונת דרכים קשה לפני שש שנים באיראן. "כל השנים דיברתי על עלייה לארץ ישראל, אבל קנינו בית גדול וחדש, וזה לא היה
בתכנון", משחזרת ס'. "קצת זמן לאחר מכן הוא היה מעורב בתאונת דרכים, קיבל מכה מאוד חזקה בעורף וכתוצאה ממנה נהרג.

"אני חושבת שכל יהודי בגולה שואף לעלות לארץ ישראל, וכך גם היה אצלנו. לקח כמה שנים, אבל החלטתי לעלות, והסוכנות היהודית עזרה לנו".

למרות ההצהרות הציוניות של ס', היא מודה שהיא לא בטוחה שהייתה ממליצה לאיראנים נוספים לעלות לארץ כעת. "אמא שלי, אחי ושתי אחיותיי נותרו באיראן", היא מספרת.

"עכשיו אני מבינה למה לא כולם ממהרים לעלות. אמרתי לאח שלי שימתין, שלא יבוא בינתיים. נורא קשה לחיות כאן, וזה עולם חדש לגמרי. אנחנו רצינו לחזור לאיראן בשביל למכור את הבית, ושיהיה לנו כסף לחיות פה, אבל לא נותנים לנו. אם אומרים לי שאי אפשר לחזור לשם, אז לפחות שמישהו פה יעזור לנו".

ילדיה של ס' חלוקים בדעתם בנוגע לרצון להישאר בארץ. בעוד הבן, שעתיד להתגייס בעוד שנה, רוצה לחזור לאיראן, הבת, בת ה-16, כבר לא יכולה לחכות לרגע שבו תתגייס.

"אני מאוד רוצה לשרת בצבא", היא אומרת בעיניים נוצצות. "שמעתי גם שמחפשים דוברי פרסית ביחידות מודיעין, וזה מה שאני רוצה לעשות. אני מאוד אוהבת לחיות פה, ברעננה, והלוואי ונוכל להישאר פה, גם אחרי שנעזוב את מרכז הקליטה".