מגיל צעיר, ערן שומרון, אב לארבעה, שעומד בראש חברת קבוצות ריצה המונה עשרות משתתפים, לא הפסיק לרוץ. הרבה לפני שרץ למדליה, רץ על מנת לשבור את החומות שהציבה לו החברה, כילד במשפחה קשת יום בפרדס כץ. הוא זוכר כיצד נאבק אביו כדי לקנות לו נעליים, כיצד חטף בגדים מחבלי כביסה, ואת הקיפוח העדתי שחווה, במיוחד כשבחר לעבור מבית הספר בשכונה לבית הספר ברמת גן. "היה לי הלם תרבות. פתאום החברות שלי היו מגבעתיים, פתאום היו לי חברים אשכנזים. זה יצר אצלי המון מתחים וכעס.

שומרון. "אמנון ירד לי מהגב" | צילום: אסף פרידמן

כשהגעתי לבית של חברה שלי מרמת גן, אביה אמנון הביט עליי ואמר לי שאלך, כי ממני לא יצא כלום", הוא מספר. מאותו היום, אמנון לא הניח לו, וחיזק את המסר ואת התחושה שהוא אינו ראוי. "מהר מאוד הקורבנות הזאת הפכה לכעס אדיר ולאובססיה להצלחה".
אמנון "ישב על כתפו" כשבחר לצאת לבה"ד 1, וכששינה את שם משפחתו מ"קוטה" לשומרון. "רוב החברים שלי הלכו מכות, כי זאת הדרך שלימדו אותנו להתמודד בעזרתה. אבל אני חיפשתי דרך אחרת לשבור את המעגל".

אחרי הצבא הוא עבר מפרדס כץ לרעננה. "הרגשתי שיצאתי מהמעגל הראשון", הוא אומר. הדחף להוכיח ליווה אותו גם שנכנס לתפקידו כמנהל מערך האבטחה של משרד הביטחון בגיל 26, והכישלון פגש אותו כשנכשל בתפקידו, וכשצפה בגיל 32 במסעדה שבה השקיע את כל כספו נשרפת כליל, ומותירה אותו בלי כלום. "כל פעם שנכשלתי שמעתי את אמנון אומר לי 'רואה? אמרתי שלא ייצא ממך שום דבר'. לאחר השריפה נכנסתי לדיכאון".

היום שומרון מקרין ביטחון עצמי מלא, ומדבר בלהט המבהיר היטב כיצד הוא מצליח להריץ בעקבותיו 100 אנשים מדי בוקר. נקודת המפנה בחייו הגיעה ממקום לא צפוי: הריצה. "כשהייתי בתקופה ירודה מאוד, חבר הזמין אותי לרוץ אתו את מרוץ כפר סבא. אמרתי לו שאני רץ מקסימום שניים-שלושה קילומטרים, אבל עשרה אני לא יכול. למחרת הגעתי, בלי נעליים, בלי שעון, והתחלתי לרוץ. הוא היה בהלם מהתוצאה, רצתי 10 קילומטר ב-45 דקות".

צילום: אסף פרידמן

"פעם ראשונה התימני קלט שהוא טוב במשהו", אומר שומרון בחיוך. "פתאום, בתוך כל התקופה השחורה הזאת, החלפתי סביבה. פגשתי אנשים מאושרים. הצבתי לעצמי מטרות גדולות, ובלי שהאמנתי הדברים התחילו להתגשם. אני עושה מרתון, איש ברזל, עושה תואר שני, לומד לשחות. התחלתי לצבור הצלחות". אך גם זה לא סיפק לו את השקט שלו ייחל. "ב-2014 התגרשתי, ויצאתי למירוץ של 166 ק"מ רצוף. כשסיימתי הבנתי שאמנון נעלם לי מהכתף, ושבפעם הראשונה אני יודע מה אני רוצה. הבנתי שאני יכול לקחת כל אדם ולעזור לו לממש את הפוטנציאל שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה, בגיל 40, שידעתי שאני מוּנָע מלעזור לאנשים".

כיום, בגיל 45, שומרון עומד בראש חברת E-sport, שבבעלותה שמונה קבוצות ריצה ומרתון, ובראש המכון הישראלי לניהול מעשי.

מה הקשר בין ריצה לניהול?
"בשניהם צריך כלי עבודה, תוכנית אימונים ברורה. אם תתחיל בלי אלה, סביר להניח שתיפצע או תפשוט רגל. בשניהם חייבים חוסן מנטאלי. בשניהם חווים משברים ונפילות. מה שמבדיל בין אלה שמצליחים לאלה שמרימים ידיים זה היכולת להתמודד עם משברים ועם הסביבה שמקיפה אותך".

מדוע טרנד המרתונים תופס כל כך?
"כי זאת השיטה שלנו, להיות טרנדיים. לצערי, הרבה אנשים עושים מרתון ואיש ברזל כדי לסמן וי, ואחר כך חוזרים למצב הקדמוני המוכר, לרבוץ על הספה".

גם היום, הרעב של ערן להצליח ולהשפיע אינו יודע שובע: "יש לי כמה חלומות גדולים: להיות בגיל 63 ראש עיריית רעננה. זה יקרה. אבל החלום הגדול שלי זה להקים בית לנוער בסיכון, שיקנה להם כלים להתמודדות".