ליאון ורבקה שמילוביץ'. צילום: צביקה טישלר

במסגרת מחקר שנערך בקרב נתמכי הסיוע של "לתת" התברר כי יותר ממחצית הקשישים נתמכי הסיוע אינם מקבלים תשלומי פנסיה כלל, 88 אחוזים מהם אינם יכולים לעמוד בתשלומים עבור סיעוד וכשני שלישים מהם משלמים בבריאותם בגלל המצוקה הכלכלית. הם אוכלים פחות, ופחות בריא; מתקשים להתאים את הבית לצורכיהם ונשענים לחלוטין על הרפואה הציבורית, הקורסת תחת הנטל. כמעט שמונים אחוז מהם העידו כי הם חווים בדידות.

אתר ynet איגד קשישים מרעננה שיספרו בלשונם איך הם חווים את הזקנה ובעיקר את הבדידות המלווה אותה. 

רביקה שמילוביץ': מפקירים אותנו

"בכל שנה אני משתנה. הגיל עושה את שלו ואני חולה יותר, חולה אחרת. איש אינו מסתכל עליי, ואין על מי לסמוך. ההרגשה הזאת, שאני לא חשובה ורק מחכים שאלך, מורידה אותי לאדמה. אני אישה מבוגרת אבל יש לי רגש כמו לאדם צעיר, אז למה אני מקבלת יחס וטיפול פחות טובים? בכל לילה אני בוכה, ואין עונה משום שאין לי קול ואין עם מי לדבר.

"בעלי ליאון ואני ניצולי שואה. נולדנו ברומניה. היה קשה להגיע לפה אחרי הסבל שעברנו, אבי איבד את צלמו במלחמה, אבל כאן למדנו לחיות מחדש ונתנו למדינה את הכל. ליאון הגיע לכאן בגיל 24 לבדו, אחרי שנים של עבודת פרך תחת שלטון הנאצים. מיד הוא גויס למלחמה. היה חייל בודד ופירק אלפי מוקשים ברמת הגולן. השתתף בכל המלחמות. היום אף אחד אפילו לא דופק בדלת. שכחו אותנו לגמרי, אף אחד לא מכיר בנו.

ליאון היה האינסטלטור הראשון של רעננה, ואני נשארתי בבית לטפל בשלושת ילדינו. למרות שליאון עבד קשה מאוד הפנסיה שלו קטנה וקשה לחיות ממנה. אנחנו לא יכולים לשלם למטפלת, אפילו לא חושבים על זה. לאחרונה, בעקבות מחלת הסוכרת, ליאון התעוור. אני משתדלת לטפל בו, אבל זה לא קל.

"אני כבר לא ממש מתפקדת: הידיים שלי לא בסדר, יש לי פצע ברגל שלא עובר, לחץ דם גבוה, אני לא בריאה. לא פעם אני חושבת על העתיד, מה יהיה? הילדים עסוקים, עובדים קשה, ואני לא רוצה להפריע להם. משתדלת לא להטריח אותם. הם עצמם כבר סבים.

"כרגע אנחנו מקבלים מהביטוח הלאומי מטפלת לשעתיים ביום, שלוש פעמים בשבוע. מעבר לזה אני צריכה לעשות הכל לבד. קשה לנו מאוד להגיע לקופת חולים. אני סובלת מכאבים חזקים, אבל כדי לראות רופא אני צריכה לחכות חודש וחצי, להגיע בשבע בערב רק כדי שיראה אותי לדקה וימשיך בסרט הנע. זה לא טיפול. אנחנו כמעט בני תשעים, למה לא יכול להגיע אלינו רופא הביתה? אפילו לא רופא - אחות. בעת מצוקה נאלצתי להביא הביתה רופאה מומחית מהכסף שאין לנו, פשוט כי אין ברירה.

מדינת ישראל לא דואגת לאזרחיה המבוגרים, לאנשים שבנו אותה. מפקירים אותנו להסתדר לבד". 

חנה הדר: זה שובר את ליבי

"במדינת ישראל לא נותנים להזדקן בכבוד. הקשישים שחיים פה, כמוני, סובלים מכאבים או מדיכאון. כולם חולים. חלקנו הגדול בודדים בבית, וכשיש לנו בעיות אנחנו לא יודעים למי לפנות. כמוני יש קשישים רבים שסובלים ממחסור: בכסף, בכבוד, באהבה. זה שובר את ליבי. היינו רוצים להיות מה שהיינו, אבל אי־אפשר. אני מנסה לקום - ונופלת, רוצה לקפל את השמיכה ולא מצליחה, רוצה לנקות את האבק ולא מסוגלת.

פעם ביום אני מתגנדרת, מתלבשת, מתאפרת, שמה עליי תכשיטים ומגיעה למרכז יום לקשיש ברעננה, לדבר קצת עם חברות. זה הדבר היחיד שמרומם את רוחי, ובשאר הזמן אני בבית, בוכה. מאז שבעלי נפטר אני חיה לבד, וכל מי שנכנס אליי הביתה צוחק על הבלגן, על הלכלוך. זה לא מצחיק!חנה הדר צילום: צביקה טישלר הבית שלי לא מסודר, החפצים זרוקים אחד על השני, ואני לא מסוגלת לקום להביא לעצמי כוס תה. אני מתמודדת עם כאבים בלתי פוסקים ברגל, קשה לי לקום, קשה לי ללכת, קשה לי לשלוט בצרכים. הנכדים לא רוצים לבוא אליי כי הבית שלי מסריח.

 עלינו לישראל מפרס, בעלי ואני, בראשית שנות החמישים. הייתי בת 21 עם שלושה תינוקות וגרנו במעברה. בעלי היה בין מקימי העיר שדרות, והיינו מהמשפחות הראשונות לגור בה. הוא הקים בה בית כנסת, דאג לתשתיות, לחשמל, לקווי טלפון. כל חייו תרם, ואני טיפלתי בשמונת ילדינו. 20 חיילים גידלתי: 7 ילדים ו־13 נכדים. הכל עשינו בשביל המדינה הזאת, ומה היא עושה בשבילי היום?

 "אני זוכרת את הימים שהייתי מזמינה את כל הילדים והנכדים. הם היו מגיעים מהפנימייה, מהצבא, מהאוניברסיטה, ואני בישלתי ואירחתי את כולם. היינו אוכלים, נהנים, וכולם היו יוצאים עם קופסאות. היום אפילו ללכת לארוחת שישי אצל הילדים אני לא מסוגלת. הם מביאים לי אוכל הביתה ואני אוכלת לבד.

 אני בת 88, לבדי, ואין ביכולתי להכריח את המדינה לעזור לי. אין לי מטפלת משום שכדי לשכור כזאת אצטרך לתת לה את כל הכסף שנותר לי. אז אני סובלת ושותקת, ויתרתי על המלחמות.

לחו"ל כבר לא אטוס, גם לקולנוע או לתיאטרון לא אלך. אפילו בגדים חדשים לא אקנה. זה בסדר. כשהייתי במעברה, כשרק יכולנו לחלום שתהיה לנו עיר, היה קשה יותר. אני לא מבקשת מותרות, רק את הדברים הבסיסיים. ולא בשבילי, אלא לכל אוכלוסיית הקשישים, לאלה ששותקים. לזקנים שבנו את המדינה הזאת. בסוף כולנו עומדים למות, בלי כבוד"