בשנת 1931, התבקשו כל תלמידי כיתה ה' בבית ספר עממי ברעננה על ידי המורה שלהם לכתוב חיבור. כשאחד התלמידים, אהרון, הציג את הסיפור בפני המורה, אמר לו המורה: "שמע, אתה תהיה סופר!" ונשק על מצחו. התלמיד היה אהרון מגד, אז רק בן 11, ולימים מטובי הסופרים במדינה וחתן פרס ישראל בספרות.

המורה היה אביו משה מגד, המורה והמחנך הראשון ברעננה, שלימים נקרא בית הספר על שמו. "כשנשק על מצחי זה היה כאילו הוא משח אותי להיות סופר", אומר אהרון מגד בסרט "החורט במילים", שמתאר את חייו ואת יצירתו, ומחזיר אותו לרעננה של ילדותו. "רעננה היא בעצם המקור, היסוד שלי כסופר, אולי כאדם בכלל", הוא מכריז בסרט, שיוקרן בקרוב בעיר, במלאת שלוש שנים למותו.

מגד בבית העלמין ליד קבר הוריו | צילום: פרטי

"מאז שעזב את המושבה אהרון לא ביקר ברעננה לעיתים תכופות", אומר יוצר הסרט, עמרי ליאור. "הוא לא ביקר פיזית, אך נפשית תמיד היה מחובר לרעננה, וביקר בה בכל מיני צורות: בכתביו, במחשבותיו ובעזרת חבריו, שסיפרו לו על העיר. כשהצעתי לו לבקר ברעננה, לצורך הסרט, תשובתו הייתה: 'תיקח אותי גם אל היער הקטן? נלך לבית הקברות?' כשביקרנו בארכיון העירוני הוא שמח לראות את הפינה המוקדשת למשפחתו".

הילדות ברעננה

אהרון מגד נולד בפולין ב-1920. אביו, משה, היה מורה ברשת לחינוך עברי "תרבות", ואמו לאה הייתה גננת בגן עברי. ההורים דיברו ביניהם עברית. ב-1926 עלו לארץ. תחילה התגוררו בתל אביב, שם עבד האב בסלילת כבישים.
"הוא לא התייאש מלמצוא עבודה כמורה", מספר הבן אהרון בסרט, "לקח חופשה מעבודתו והתחיל לתור את הארץ, עבר מיישוב ליישוב, ובדרך חזרה לתל אביב נתקל במושבה קטנה שנקראה רעננה, שהיו בה אולי 30 משפחות. אמרו לו: 'טוב, אתה תייסד את בית הספר ברעננה, והוא התחיל ללמד'".

"כשהגענו לרעננה ב-1927, קיבלנו צריף שהיה חצי חרב, עם סדקים גדולים בין הלוחות, וג'וקים. אימא שלי נכנסה לראות את הצריף. התיישבה על החפצים שלנו, ואמרה: אני לא נכנסת. עד שאבא שלי שיכנע אותה שאין ברירה, צריך להיכנס ולגור, ארץ ישראל נקנית בייסורים. התחלנו לנקות, ובסופו של דבר יצא צריף לא רע כל כך... גרנו שם שנתיים".

אהרון מגד בצעירותו | צילום: פרטי

בעת שביקר באזור שבו התגוררה משפחתו, התרגש אהרון לראות את אחד הבתים הישנים מאותה התקופה, כשהוא עדיין ניצב שם כמעט בלי שינוי. "בחצר אימא שלי הייתה מכבסת, בפיילה שמתחתיה עשו מדורה קטנה, וכך היו מרתיחים את המים... אימא עשתה לנו בושות. כשהיא הייתה מדברת עברית השכנים לא היו מבינים. אתה שמעת מה זה אנפילאות (נעלי בית)? זה מהתלמוד. היא הייתה אומרת מלפפונות, כי כך זה כתוב במסכת סנהדרין... היא הייתה שותפה לעבודה בבית הספר, עם אבא יחד הכינה הצגות והשתתפה בבימוי כל החגים. היא מופיעה בצורה די מוסווית בכמה מהסיפורים שלי, לפעמים בצורה די גרוטסקית".

כשעלה אל קבר הוריו בבית הקברות הישן של רעננה, הוא קרא בהתרגשות את הכתוב על המצבות שלהם: "המורה והמחנך הראשון ברעננה", ו"אישה צמאת דעת ורבת פעלים". במשך רגעים ארוכים ניצב מהורהר מול הקברים, ולא אמר דבר.

"הזיכרונות שלי מרעננה הם זיכרונות רומנטיים. רעננה הייתה פסטורליה בשבילי, חיים בתוך הטבע", אומר מגד במהלך צילומי הסרט, בעת שחזר ליער הקטן. "בכל שבת היינו הולכים לחורשה. בחורף, מכיוון שלא היה ניקוז, מי הגשמים היו מצטברים ויוצרים אגם. עשינו רפסודות מענפי האיקליפטוסים והיינו שטים. היום זה 'היער הקטן'. פעם זה היה יער גדול, וכאן היינו נפגשים ושרים יחד, חברי המחנות העולים. פה היינו נפגשים עם ילדי הבדואים שלא היו רחוקים מכאן, ומשחקים יחד. אני וחבר טוב שלי, יוסף, החלטנו לכתוב רומן על הפרולטריון העברי בארץ ישראל. על אחד האיקליפטוסים הגבוהים בחורשה בנינו לנו סוכה, ושם לפנות ערב היינו מתכננים את המשך הרומן".

הוא התחיל לכתוב בעודו ילד, שירים ארוכים בסגנון של טשרניחובסקי, אחד מהם היה פואמה על היווניות, היהודיות והישראליות. "את השירים האלה לא הראיתי לאבא ולא לאימא, גנזתי אותם בתוך מגירה. רק אחרי שנים הראיתי להם את זה".

הסיפור הראשון

"אני זו שהעזתי לפתוח את המגירה שלו בשולחן הכתיבה, וגיליתי את מחברת השירים שהחביא בה", נזכרה השבוע שושנה אהרוני מגד (93), אחותו הצעירה של אהרון. "הוא כתב שירים מגיל תשע. הראיתי את המחברת להוריי. הם התפעלו מכושר הביטוי, מהשפה היפה ומהרגשות שהביע בשירים. רק כשהביעו את התפעלותם באוזניו ובירכו אותו, נודע לו חטאי. הוא לא כעס עליי ולא נזף בי. כשבגרתי, גילה פתאום שאינני רק אחותו הקטנה, כי כתבתי לו על התרשמותי מכל ספר שהעניק לי".
כשאהרון היה בן 15, הוא כתב סיפור על נסיעתו מרעננה לתל אביב, ועל קבלת הפנים בגימנסיה הרצליה, שם למד. "שלחתי את הרשימה לעיתון 'דבר', ולהפתעתי הרבה הם פירסמו אותה... זה היה הפרסום הראשון שלי בדפוס".

אהרון מגד בשנותיו האחרונות | צילום: פרטי

כשהגיע לביקור בבית הספר מגד, במסגרת צילומי הסרט, ניצב אהרון מול תצלום גדול שבו הוא נראה עם אביו, עם מורים נוספים ועם חבריו למחזור ב' בבית הספר עממי (לימים "מגד"). כשעבר ליד מגדל השמירה נזכר איך נהג לטפס לראשו ולשהות שם שעות ארוכות, "להשקיף אל הרחוק ולהתנתק מהקרוב", כדבריו.

"רעננה שימשה לו מקור השראה, וגם מה שלא מיוחס בספריו לרעננה — מקורו ברעננה", אומרת חניה שמיר (92), לשעבר תלמידה, מורה ומנהלת בבית הספר מגד. "כשקראתי את ספריו תמיד חיפשתי רמזים לרעננה, וקיוויתי שיזכיר את רעננה".
"הכתיבה הייתה לאחי צורך נפשי עמוק, בערה כאש בעצמותיו, כמו שחזר ואמר: 'בלי כתיבה אין לי חיים'", אומרת אחותו שושנה, שלמדה בבית הספר מחזור אחד לפני חניה שמיר.

"כשהיה לו צורך להתחבר עם שורשיו, הוא פסח על הקיבוץ (שדות ים, שם התגורר אהרון מגד אחרי השירות הצבאי, ב"ק) וחזר היישר למושבת ילדותו", כותב בנו הסופר איל מגד, בספרו החדש "חיים שנעזבו".

"לא מזמן קראתי קטעים מתוך 'איש יהודי' שהיה על אבא שלי, ו'עשהאל' שהיה על אימא שלי, ופתאום ראיתי שאז הייתי כותב טוב יותר מהיום", מספר אהרון מגד בסרט. "זה כתוב יפה מאוד, אולי היום לא הייתי מצליח עד כדי כך... כבר קשה לי, אני נתקע לפעמים, אבל אני מקווה שאתגבר. יש לי עוד זמן... רק עברתי את ה-90".

מגד על רקע בית הוריו ברעננה. צילום ארכיון רעננה

מצפים להנצחה

אהרון מגד נפטר לפני יותר משלוש שנים, והוא בן 96. עד היום לא הונצח שמו ברעננה, שהייתה המקור והיסוד ליצירתו.
איל מגד, איך אתה מסביר את זה? פנית לוועדת השמות בעיריית רעננה כדי להנציח את שמו של אביך ברחוב או במפעל אחר?
"אני שמח שאתה מעלה את הנושא, כי לקראת האירוע עלה בדעתי שמן הראוי להנציח את זכרו של אבי במושבת נעוריו, ואף פניתי לראש העירייה במכתב, שזו לשונו:

'לא מזמן עברתי באור עקיבא, ובמקרה נתקלתי, להפתעתי כי רבה, ברחוב הנושא את שמו של אבי. כשפניתי ללשכת ראש העירייה בשאלה איך עלה הרעיון בדעתם, השיבו לי, כמובן מאליו, שאהרן מגד היה הרי ממייסדי קיבוץ שדות ים הסמוך... קל וחומר, אני חושב, מן הראוי שרעננה תתכבד ברחוב על שמו של אחד מבניה המובהקים, שהציב לה זיכרון ספרותי, לא בהזדמנות אחת. שני הסיפורים שהם היהלומים שבכתר כתיבתו, 'שבת' ו'איש יהודי', מתרחשים ברעננה. מיטב ספריו נוצקו בתבנית המושבה... אין צורך להכביר נימוקים, במקום שבו הדבר ברור. משפחתנו תשמח ותראה כבוד רב אם הרעיון ייצא לפועל".

מעיריית רעננה נמסר בתגובה: "בימים אלה מסדירה העירייה את תחום ההנצחה בעיר. במסגרת זו נפעל כמובן להנציח גם את זכרו של אהרון מגד".