"נכון, כיום לא צריך שעון כמורה זמן, זה אביזר אופנתי יוקרתי. כמו תכשיט, כמו חולצה ממותגת, כמו נעליים, כמו מכונית. אני מכיר אנשים שנוהגים במרצדס ועונדים על פרק כף ידם שעון יקר יותר מהמרצדס שלהם. ההבדל הוא, שאתה לא יכול להיכנס למסעדה או לאירוע חברתי נוצץ ולהתפאר במרצדס שלך, אבל אתה יכול לעשות זאת עם השעון שלך".

מימין: יניב, ליאה, אריה ורן. הכל עבור בגנים | צילום: אסף פרידמן

את התובנה החברתית הזאת משמיע אריה שניידר (57) מרעננה, דור שלישי לשענים, ובעל חנות לשעונים ותכשיטים בעיר. כשאני מציג את פרק כף ידי הנקייה מכל שעון (כבר יותר מ-40 שנה) ומביע ספק באשר לרלוונטיות שלו בדור שלנו, הוא מפריך את דבריי: "שעונים אינם פאסה. להיפך. צעירים שמשתחררים משירות צבאי מקבלים שעוני יוקרה כמו רולקס או ברייטלינג". 

בחנות של שניידר עובדים גם רעייתו ליאה, בנו יניב (הדור הרביעי), מומחה לזיהוי שעונים מזויפים, וחתנו רן — שהתמחה בחידוש המראה החיצוני של השעונים. מטבע הדברים, כל בני המשפחה עונדים שעונים שוויצריים יוקרתיים, שעל רובם אולי לא שמעתם מעולם: אריה עונד פטק פיליפ, יניב — דבוסה, אמו ואחותו טליה עונדות רולקס, והחתן רן עונד בלנקפיין.

מדור לדור

אריה, שען מומחה, למד את רזי המקצוע מסבו ומאביו. הסב, מקס שניידר, יליד 1900, התגורר בצ'רנוביץ' (אז באוסטריה) והחל לעבוד כשוליית שען בגיל 15. באותה התקופה ייצר שעונים — שעוני קיר ושעונים גדולים המוצבים בכיכרות הערים - עם גלגלי שיניים מעץ, עם צלצולים מיוחדים ועם דמויות של בעלי חיים המסתובבים על ציר. את המומחיות לשעוני יד רכש בגיל מאוחר יותר. בתקופת השואה נבזזה חנות השעונים שלו, והוא נשלח עם אשתו וילדיו בצעדת המוות לגרמניה. הם הצליחו להימלט, ואחרי גלגולים רבים הגיעו לרוסיה. ב-1948 עלו לארץ והשתקעו ביפו.

בנו של מקס, שלום שניידר, יליד 1927, התגייס לצה"ל, נפצע באחד הקרבות במלחמת העצמאות, וכחלק מתהליך שיקומו קיבל לידיו חנות ביפו. ב-1950 הוא פתח במקום חנות לשעונים, וחלק אותה עם אביו מקס. את מקצוע השענות למד שלום מאביו, תוך כדי צפייה במעשיו. הפרנסה היתה קשה (תקופת הצנע), ואחרי 11 שנה נפרדו דרכיהם המקצועיות. מקס נשאר בחנות ביפו, וגם אחרי מכירתה המשיך לתקן שעונים בביתו. עם פטירתו, בגיל 93, השאיר אחריו באחד מחדרי הבית מחסן חלפים מסודר, שנראה כמו מוזיאון.  

מקס שניידר | צילום רפרודוקציה: אסף פרידמן

שלום הפך לסיטונאי ויבואן שעונים, ועבר לגור ברעננה. בלילות המשיך לתקן שעונים בביתו. בנו אריה, שנחשף מגיל צעיר לעיסוקם של אביו שלום ושל סבא מקס, נדבק בחיידק, ובגיל 16 עזב את בית הספר תיכון אוסטרובסקי, ונשלח על ידי אביו ללמוד במעבדה לשעונים של חברת סייקו בתל אביב. "כנראה היה לי כישרון מולד", הוא מעיד על עצמו. 

בתוך חודשים אחדים עבר אריה ממעמד של מתלמד למעמד של מומחה, והיה זריז יותר מוותיקי המעבדה. בעת שירותו בחיל האוויר, קיבל לא פעם חופשות מיוחדות ממפקדיו, כדי לקחת את השעונים שלהם לתיקון במעבדה. במהלך שירותו הצבאי נישא אריה לליאה, ולימד אותה לתקן שעונים. כיום היא רק מחליפה סוללות ורצועות, ומתמקדת בעיצוב ובמכירת תכשיטים בחנות המשפחתית, שנפתחה לפני 36 שנה.

"כיום יש הפרדה בין השענים לבין מוכרי השעונים", מסביר אריה, שזה יותר מ 30 שנה מעסיק בחנותו שען ותיק. "מתוך כאלף חנויות לשעונים בארץ, אולי רק במאה חנויות גם מתקנים שעונים. לכל היותר מחליפים סוללות ורצועות, ובמקרה של תקלה שולחים לתיקון במעבדה. כשהשען שלנו חולה או בחופשה, אני מחליף אותו, ומבחינתי זה כמו לרכוב על אופניים. לא שוכחים את העבודה".

בנו של אריה, יניב (32.5), נשוי ואב לשלושה, היה רחוק מעולם השעונים עד השירות הצבאי, שבמהלכו עבד מדי פעם בחנות. "יניב הסתכל עליי, איך אני עובד, אבל אף פעם לא פירק והרכיב שעון בעצמו. כיום הוא מצטער על כך", אומר אריה. 

יניב למד במרכז הבינתחומי מינהל עסקים עם התמחות במימון, והחליט ליישם את הידע שרכש ולתרום לעסק המשפחתי בהיבט הניהולי והמסחרי. "הבנתי שלפני שעושים תואר שני במינהל עסקים, צריך להשתפשף בעבודה".

שיגעון לשעון

תחילה הקים יניב אתר אינטרנט תדמיתי ואחר כך אתר למכירות, הכולל קטלוג מוצרים. בהמשך זיהה שיש בארץ ביקוש רב לשעוני יוקרה מיד שנייה, ויצר בחנות מסלול מסחרי מיוחד. "אנשים מראש הנקרה ועד אילת באים למכור ולקנות אצלנו. לשעונים הללו אנו מבצעים רסטורציה מלאה: השען שלנו מחדש את המנגנון, ורן מחדש את המראה החיצוני, עד שהשעון נראה כמעט כמו חדש. אגב, אם יש לך רולקס ישן, אז זאת היתה כנראה השקעה טובה", אומר יניב, ושוכח שהוא משוחח עם מי שאת השעון האחרון שענד קיבל בבר מצווה שלו, ואחרי הצבא החביא אותו במגירה.

בצד אתר האינטרנט הקים יניב מגזין אינטרנט, הנושא את השם "הגורו של השעונים". הוא כותב, עורך, ובתוך כך גם פעיל בפורומים בפייסבוק, ונפגש בחנות עם אנשים שמבקשים להתייעץ. "מי שמעוניין לקנות שעון מיד שנייה באחד מאתרי המכירות, חייב לקחת אותו לבדיקה, כמו שלוקחים מכונית מיד שנייה", הוא מסביר. "אמנם אין לי היכולת לפרק ולהרכיב שעון, אבל יש לי יכולת שאין להרבה שענים — לזהות איזה שעון מקורי ואיזה מזויף. כמי שראה כל כך הרבה שעונים מיד שנייה, פיתחתי את היכולת הזאת, ומי שמגיע אליי לבדיקה יוצא עם מסמך משפטי, שמאשר את האותנטיות של השעון. אם טעיתי, האחריות כולה עליי ואני אשלם את הנזק". 

יניב מוסיף ומספר איך מזייפים כיום שעונים: "לוקחים שעון אמיתי שמחירו 20 אלף שקל, ושעון מזויף ב-400 שקל, מחליפים ביניהם חלקים, ואחר כך מוכרים אותם כשני שעונים מקוריים ב-20 אלף שקל". 

"החלום שלי ללמוד שענות, אבל אני יודע שזה כבר מאוחר מדי", אומר יניב. כיום הוא עוסק בהחלפת רצועות וסוללות ובחידוש האטימות. "מעטים יודעים, שאחרי החלפת סוללה צריך לאטום את השעון מחדש, ולא — הוא לא יהיה עמיד למים".

גם הגיס שלו, רן שיין, מחדש איטומים, אבל המומחיות העיקרית שלו היא בחידוש מראה השעון באמצעות פוליש. "כיום יש שוק אדיר לשעונים מיד שנייה. רבים באים לעשות פוליש לשעון ותיק לפני שהם מוכרים אותו, או לשעון שכבר רכשו", הוא מסביר.

רן (44) החל לעבוד בחנות לפני כתשע שנים, אחרי שנישא לטליה. סיפור היכרותם משעשע בפני עצמו. באותה התקופה הוא עבד כמדריך במכון כושר, שבו התאמן אריה שניידר. "תמיד הוא דיבר אתי על שעונים במקום על כושר", נזכר אריה. "יום אחד הזמנתי אותו לביתנו, ושם הוא פגש את בתי, שבעצם היתה בדרכה החוצה, כדי להיפגש עם החבר שלה. היא העדיפה להישאר בבית, ואחרי שמונה חודשים הם התחתנו". 

"השענות בשבילי היא שיגעון, מחלה, אהבה, צורך", אומר רן. "כך היה מילדות. כשהייתי בן שש הוצאתי מהמגירה את השעון של אמי, לקחתי אותו לגן, פירקתי ממנו את הצמיד והצמדתי במקומו מין ענף. זה שנים שאני מתעניין בשעונים, בסוגי מנגנונים. השעון היוקרתי הראשון שרכשתי לעצמי היה ברייטלינג. זה היה בגיל 25. לפני כן היו לי שעונים דיגיטליים, כמו סייקו או קסיו".  

"לימדתי אותו שענות", מספר אריה, "אבל הוא היה כבר בן 35, ובגיל הזה כבר קשה ללמוד את המקצוע, בגלל העיניים. צריך ללמוד עד גיל 25-20, ואחר כך כבר לא צריך עיניים. אפשר לתקן בעיניים עצומות. רן מבין גדול בשעונים. הוא חוקר את הנושא, יודע איפה ניתן להשיג אותם ובאיזה מחיר, ולכן הצעתי לו לעבוד אתי".

בלי מריבות

"כשהציעו לי להצטרף לעסק המשפחתי בכלל לא התלבטתי", אומר רן. "אני מסתדר מצוין עם חמי וחמותי, והקשר ביני לבין יניב מצוין. לא כל אחד היה מוכן לעבוד עם המשפחה שלו, אבל כל יום שאני מגיע לעבודה זה תענוג".

"הכל נפלא", מסכים יניב. "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי. אם יש בינינו מחלוקת, היא נפתרת בהסכמה. כל אחד משמיע את הטיעונים שלו, ומגיעים לפשרה. מעולם לא הגענו לידי פיצוץ. כיף לי לעבוד אתו 16 שעות ביממה. הגיס שלי רן הוא נשמה טהורה, ואמא שלי — יש בה משהו שהלקוחות מתחברים אליו בקלות. היא כנה אִתם, היא לא תמכור להם תכשיט יקר יותר אם היא תחשוב שהוא לא מתאים. היא תציע תכשיט אחר, גם אם הוא זול יותר. היא יכולה גם לשרת אותם במשך שלוש שעות, ובסוף הם ייצאו עם חיוך גדול ובלי תכשיט, אבל לאחר מכן הם תמיד חוזרים אליה".

האם יהיה למשפחת שניידר דור חמישי? "סופר או מדען משאיר משהו לדורות שאחריו. ומה משאיר שען? את הידע שהוא מעביר לילדיו", אומר אריה. "דור חמישי? יש לי כבר נכדים שבאים לחנות ואוהבים להרכיב רצועות. יהיה לי כיף לדעת שימשיכו אחריי".