יוסי גל החליט לקעקע על גופו צוואה חיה: לא לבצע בו החייאה במידה ויזדקק לכך, כך מפרסם ד"ר איתי גל באתר ynet. החזה שלו מעוטר בכתובת קעקע ברורה וצבעונית שאי אפשר להתעלם ממנה בה נכתב: "לא לבצע החייאה". כדי שלא יהיה ספק לצוות הרפואי, היא ממוקמת ממש בסמוך למקום בו מבצעים עיסויי לב.

יוסי גל. לחיות בכבוד. צילום: פרטי

גל, בן 78 תושב רעננה, הוא גימלאי צה"ל ומערכת החינוך. המחשבה על סיום חייו "בכבוד" לדבריו, הגיע דווקא מבנו, זוהר, פראמדיק מתנדב ועובד בחברת טכנולוגיה רפואית. במרוצת השנים טיפל זוהר הבן במאות מקרי הצלת חיים, ושיתף בסיפורים את אביו. לדבריו, במרבית המקרים, גם כשההחייאה הצליחה – נותרה לניצול מוגבלות קשה עד כדי מצב סיעודי וירידה באיכות החיים.

"ברוב רובם של המקרים יוצאים מההחייאה אנשים אומללים", אומר גל, "הם אומללים וגם בני משפחתם. האדם יוצא עם הרבה פחות יכולות, עם הרבה פחות איכות חיים, מוגבלות בדיבור, בתנועה, ותלות לפעמים מוחלטת בסביבה".

את תוצאות ההחייאה מכיר גל היטב מקרוב, לאחר שאחיו עבר החייאה ונותר במצב קשה מאוד לאחר שלקה בשטף דם במוח. "היו רופאים שאמרו שצריך לעשות הכל כדי להחיות אותו", הוא משחזר, "החיו אותו, והוא חי 8 שנים במצב של צמח. זה היה איום ונורא לראות את זה. אני מעדיף שאם אני מתמוטט ברחוב, שיעזבו אותי ויתנו לי למות בשקט. אני לא מפחד מהמוות, מפחד מהמוגבלות".

עשרות ישראלים מביעים מדי שנה את רצונם להימנע מהארכת חיים מלאכותית, המכונה גם "המתת חסד פסיבית". מנגד, המתת חסד אקטיבית שבה מנתקים חולה ממכשירי ההחייאה, אסורה בישראל אלא במקרים מיוחדים.

 בשנים האחרונות מילאו בקשה שלא להאריך חיים כ-29 אלף ישראלים: 21 אלף באמצעות עמותת ליל"ך (העמותה לשמירת כבוד האדם ולמניעת סבל מיותר מחולים הנוטים למות), ו-7,500 איש באמצעות טפסי משרד הבריאות.