"זה היה שׁוֹק תרבותי", אמר ניב נאורי (26) מרעננה, לאחר שחזר לא מכבר משליחות הומניטארית בהודו, ביוזמת עמותת "לוחמים ללא גבולות". חברי המשלחת פעלו לשיקום בתי ספר מוזנחים בשכונות עוני ובכפרים נחשלים, והעבירו שיעורים לתלמידים המקומיים. "אחת המטרות היא להראות את פניה היפות של ישראל", הוא אומר.

נאורי הוא יליד רעננה, בוגר בית הספר יחדיו, חטיבת רימון ומגמת ספורט במטרווסט (שחקן נבחרת הכדורסל של בית הספר). הוא שירת בגדוד הסיור של הנח"ל והשתחרר אחרי שלחם במבצע צוק איתן. כיום הוא לומד הנדסת תוכנה.

נאורי בהודו עם הילדים | צילום: באדיבות עמותת "לוחמים ללא גבולות"

בשנה שעברה שמע על עמותת "לוחמים ללא גבולות" המשגרת משלחות למבצעי סיוע בארצות ברחבי העולם. כל משלחת קרויה על שם חלל צה"ל. נאורי הצטרף למשלחת על שם דניאל פומרנץ ז"ל, שנהרג בצוק איתן. במשלחת השתתפו גם ורדה ואבי, הוריו של דניאל. "בחרתי במשלחת הזאת, כי התחברתי לסיפורו האישי של דניאל", אומר נאורי. הוא עבר ריאיון קבלה ("בדקו את היכולת שלי להשתלב בקבוצה, את רמת המוטיבציה ועד כמה אני חדור מטרה") ואחרי הכשרה קצרה טס למומביי.

שמונה מתוך 28 חברי המשלחת, ונאורי בתוכם, נשלחו להאשטה, כפר קטן במרחק ארבע שעות נסיעה ממומביי. בבקרים הם לימדו ב"בית הספר" הכפרי שנמצא בחצר ביתו של מורה הכפר. שם למדה קבוצת תלמידים מגיל שש עד גיל 12, שביום אחד מנתה 20 ילדים, וביום אחר עשרה בלבד. כולם הגיעו לבית הספר ברגל, יחפים. הלימודים התמקדו בכמה מקצועות, כל תלמיד על פי רמת הבנתו: חשבון (חיבור וחיסור), אנגלית (ABC, מספרים, צבעים), גיאוגרפיה (על תופעות טבע כמו רעידת אדמה וצונאמי), מדעים (איך שני צבעים מרכיבים צבע שלישי) היגיינה (צחצוח שיניים) ומיחזור. בכל כיתה היה גם מתורגמן שתיקשר בין הישראלים לתלמידיהם. את ארוחת העשר הם אכלו יחד על הרצפה, חלקו אורז מצלחת גדולה ואכלו בידיים, כמובן.

לאחר הארוחה הם נסעו לבית ספר הממשלתי בקצה השני של הכפר, ואליו הגיעו תלמידים מכמה כפרים בסביבה. זה היה מתחם עם שתי כיתות, ושם התנהלו הלימודים באותם הנושאים, אך על פי מערכי שיעור. 

הודו (צילום להמחשה: אדווה חולי)

"את הקושי לתקשר עם הילדים פתרנו באמצעות הבעות פנים, חיוכים, הנפה באוויר ומשחקים. הילדים ביישנים מאוד אבל הצלחנו להתחבר אליהם, בקשר עין ובחיבוקים".

בכל יום אחרי הצהריים הם ניקו ושיפצו את החצר, צבעו את אחד הקירות, התקינו כיור עם ברז לשטיפת ידיים ולצחצוח שיניים, בנו חממה לגידול עגבניות, והציבו לוח עטוף ניילון, ששימש לרישום ימי ההולדת של הילדים. על אחד הקירות רשמו בהינדית "סאפ קוצ' מילגה", שמשמעו "הכול אפשרי", משפט שהפך למוטו של המשלחת.

"בזמן הפעילות לא יכולתי שלא להשוות את מצבם של התלמידים הללו למצבי שלי, כתלמיד מפונק במטרווסט רעננה", אומר נאורי. "בהשוואה אליהם, אני למדתי בבית מלון. זה מחדד פרופורציות על החיים, ובאילו שטויות אנחנו מתעסקים בארץ".

בכל ערב הם חזרו לבית הקטן שבו התגוררו ומארחיהם הכינו להם ארוחה. "בכל בוקר וערב אכלנו את אותה ארוחה: אורז ברוטב ולחם הודי (צ'פאטי). לאחר כמה ימים, כשכבר נמאס לי, השגנו ביצים וירקות והכנתי שקשוקה וחביתות לחברי הקבוצה ולמארחים".

רוב חברי המשלחת לימדו במומביי, בבית ספר גדול שפעל במבנה מסודר. "אני דווקא שמחתי שיצא לי ללמד בכפר ולא במומביי. זאת הייתה חוויה אותנטית יותר, כזאת שאף פעם לא ייצא לי לחוות שוב".

המשלחת הישראלית זכתה לסיקור תקשורתי, ובטקס שנערך עם סיום פעילותה נכחו גם שר החינוך של המחוז והקונסול הישראלי. "כשעזבנו תהיתי מה הילדים יזכרו, כי משום מה לא התירו לנו להשאיר בידיהם מזכרות ומתנות. אחת הילדות תלשה את הפרח האדום שהיה נעוץ בשיערה ונתנה לי אותו. זאת הייתה התודה שלה. בלי לומר מילה. זה היה מרגש", אומר נאורי.

"במשך כל שהותנו שם חשתי שאני פועל מתוך אכפתיות רבה, כאילו אני עושה זאת גם בשביל עצמי, ובעיקר חשתי גאווה גדולה על כך שאני מייצג את ישראל. זאת הייתה חוויה של פעם בחיים, אבל היא לא הספיקה לי. הייתי רוצה לעבור אותה שוב. אולי במקום אחר".