"זאת לא הרגשה של להיות במקום בטוח, זאת הרגשה של להיות במקום הנכון", אומרת מרים סטרוק. השנה היא חגגה את ראש השנה כאן בארץ, בביתה שברעננה, וסביבה משפחתה המצומצמת. רבים מבני משפחתה עדיין גרים בצרפת, אולם למרות פערי השפה והמרחק — אין בלבה ספק מהו המקום הנכון בעבורה.

את ההחלטה לעלות ארצה קיבלה משפחת סטרוק לאחר הפיגוע הרצחני בטולוז לפני ארבע שנים, שבו נהרגו ארבעה יהודים, ובהם שלושה ילדים, כשמחבל רכוב על אופנוע הגיע לבית ספר וירה למוות ברב יונתן סנדלר, בשני ילדיו ובבתו של מנהל בית הספר.

מרים סטרוק ובנה אהרון עם סטיב וקארן | צילום: אסף פרידמן

"בזמן הפיגוע הילדים שלי לא למדו בבית הספר היהודי. מיום הפיגוע הורים רבים החליטו להוציא את הילדים שלהם מבית הספר היהודי, אבל אנחנו החלטנו דווקא להעביר אותם לשם", מספרת מרים, "הבנו שהמקום שלנו הוא בקהילה היהודית".

בטולוז הפעילו מרים, בעלה וילדיה בית חוגים קהילתי במרתף ביתם, בהתנדבות. "היה לנו בזמן הזה חמישה ילדים, ולא היה לנו די זמן וכוח כדי להביא אותם לחוגים", היא מספרת. "החלטנו שבמקום שנביא את הילדים לחוגים, נזמין את המורה לבוא אלינו הביתה, ונשתף פעולה עם שכנים ועם חברים. לאט לאט זה התרחב, והקמנו עמותה ששמה 'שיתוף כישרונות'. התחלנו עם חמישה משתתפים, וסיימנו עם מאה. פעלנו ככה שש שנים, עד שהגענו לארץ".

העתיד הוא כאן

בנה הבכור של מרים עבר לבית ספר יהודי, ושם סיים את מבחני הבגרות. מיד עם סיום לימודיו עלה ארצה בתוכנית "מסע". כוונות המשפחה להצטרף אליו בהמשך השנה קיבלו תפנית עם הולדתה של טל, הבת הצעירה. "ההיריון היה קשה מאוד והבת נולדה עם בעיות חמורות בלב, אז היינו חייבים להישאר בטולוז שנה וחצי. היא אושפזה בפאריז למשך חצי שנה, ומיד כששוחררה מהאשפוז התחלנו לארגן את המסמכים לקראת עלייה לארץ. הבנו שלילדים אין עתיד בצרפת".

כשהגיעו בני משפחת סטרוק לארץ, הם בחרו להתיישב ברעננה. את קשיי הקליטה והעלייה החליטו לנתב לטובת חיזוק עולים והקלה בקליטתם. כך נולד מרכז אוצ"ר — מרכז לצעירים שהקימו מרים ובנה אהרון, עם סטיב אוחנה ועם קארן שורקי. המרכז משמש בית לצעירים עולים, מכין אותם לצבא ומעניק להם כלים בהתנהלות היום-יומית ובהתמודדות עם התרבות החדשה.

מה המשמעות של אוצ"ר?

אהרון: "משמעות השם היא כפולה: אחת, ראשי תיבות של אור הצעירים מרעננה, והשנייה, על שם 'אוצר התורה', שם הבית ספר שבו התרחש הפיגוע בטולוז".

"העברנו את 'אוצר' משם לפה", אומרת מרים.

בית לעולים

רק השנה סיים אהרון את לימודיו בתיכון אוסטרובסקי בעיר. "הקושי הכי גדול בעלייה היה, שכל פעם שאתה חושב שהנה נקלטת כאן, אתה מגלה עוד משהו", הוא מספר. לדבריו, השפה היא החלק הקל בקליטה, ומתחתיה יש רבדים עמוקים יותר: תרבות, הבנה ואמונה. "מרגישים את זה בעיקר לפני הצבא, כשלא יודעים מה להגיד בצו הראשון ולא מבינים כיצד זה עובד", הוא אומר. "אנחנו מקווים שכאן נוכל לעזור לעולים להיקלט לא רק מעל לפני השטח, אלא גם ברבדים העמוקים יותר".

מה הקושי התרבותי שחשת כאן?

אהרון: "כל מה שקשור לדת. אצל הצברים יש הבדל בצבע הכיפה. יש הבדל אם אני שומר נגיעה או לא. כל הזמן יש צורך להכניס אותך להגדרות, ובצרפת זה לא כך. היינו מיעוט בעצמנו כיהודים, אז לא היה צורך לחלק אותנו להגדרות".

מה העצה שלך לעולה חדש?

"לא להתחיל להשוות בין כאן לשם, ולא להעסיק את עצמך במחשבות האם לחזור לצרפת או לא. זה מה שהוחלט, זה המקום שלנו. יש דברים שהם עקרונות ואתה לא מתחיל להילחם בהם, אלא עובד עם מה שיש".

שקלת לחזור לצרפת?

"בכלל לא. אסור להשוות, אבל אני מכיר אחרים שהרצון שלהם לחיות כאן די חלש. אני מנסה להגיד כמה שפחות לשון הרע על המדינה שלנו. אני מטייל הרבה בעולם, ויש לנו מזל".

מה התוכניות שלך למקום הזה?

"שיהיה בית פתוח לכל העולים. זה פרויקט שנמצא אצלנו עמוק בלב".

חג מרגש

אף שאת המקום מובילים ארבעה עולים מצרפת, חשוב להם להדגיש כי הכוונה הפוכה — לפתוח אותו לקהילת העולים והתושבים כולם: "זה מקום לכל הצעירים", אומרת מרים. "בשבוע שעבר היה פה צעירים מאיטליה, מצרפת ומארצות הברית, וכולם דיברו עברית. זאת המטרה — לחזק אותם פה כדי שהם יהיו מחוזקים בחוץ".

קארן שורקי, מיוזמות המקום, עלתה גם היא מצרפת לפני ארבע שנים: "כשעליתי לארץ ראיתי שחסר משהו לילדים שלי. היה להם קשה מאוד עם השפה, עם הביטחון עצמי, עם הלימודים. רציתי לעשות משהו בשבילם. התרבות שונה, המשחקים שונים. חלמנו על משהו שהוא ממש כמו בית, אבל זה מה שיש לנו בינתיים, וזאת התחלה", אומרת קארן, ומביטה על המבנה הצנוע אך העשיר בחום ובכוונה. 

לקראת ראש השנה הם מתרגשים מאוד. "לחגוג את החג הזה בישראל זה מרעיד את הלב", אומרת קארן. "ההרגשה בראש השנה וביום הכיפורים בארץ היא מיוחדת וגורמת לי לבכות. בצרפת רק היהודים חוגגים. כאן כולם, וזה כל כך מרגש לראות".

עוד שותף פעיל בהובלת המיזם הוא סטיב שורקי, שגם הוא עלה עם משפחתו לפני ארבע שנים. "בצרפת יש שנאה גדולה לישראל, והרגשנו אותה היטב", הוא מספר. "זה לא היה קל, וכאן טוב לנו הרבה יותר".

גם אותו שבר הפיגוע בטולוז. "הרגשתי שהילדים שלי נפגעו", הוא אומר. "אבל המדינה לא הרגישה את זה. הצער והאבל היו שמורים ליהודים בלבד".

אתם מרגישים שמדינת ישראל סייעה לכם?

מרים: "כן, מאוד. איזו מדינה מקבלת ועוזרת ככה בקליטה? חמישה חודשים כדי ללמוד את השפה, קצת כסף וסיוע".

גם אחרי ארבע שנים הם לא מרגישים שנטמעו לגמרי. "שם היינו היהודים, ופה אנחנו הצרפתים", אומרת מרים. וסטיב מוסיף:  "גם לעולים הצרפתים יש אחריות לא להבדיל את עצמם מהחברה, ורבים לא נושאים בה. הם לא הבינו מה צריך לעשות כדי להיקלט, כמו ללמוד עברית ברצינות ולדבר. יש אנשים שאחרי עשר שנים עוד ממשיכים לדבר בצרפתית".