"שפי היה מחנך בכל רמ"ח איבריו, הוא אהב ללמד, הוא אהב את הילדים, הוא אהב את ארץ ישראל, אדם שורשי במלוא מובן המילה. הוא היה כולו לב, והילדים הלכו שבי אחריו". כך נאמר השבוע לזכרו של ראובן (שפי) שפיגל (59), מורה ומחנך בבית הספר תל"י ברעננה, שנפצע אנושות בתאונת דרכים ברחוב ירושלים, ונפטר בשבוע שעבר מפצעיו.

ראובן שפיגל ז"ל. "חינך את תלמידיו לציונות ולדרך ארץ" | צילום: באדיבות המשפחה

שפיגל, יליד קיבוץ רשפים, איש חינוך זה 29 שנה, הקים לפני כ‑20 שנה את מסלול תל"י במסגרת בית הספר מגד, ולפני כשמונה שנים עבר לבית הספר תל"י, עם הקמתו.

"הבשורה המרה ששפי נפצע בתאונה ממש הכניסה את כל התלמידים להלם", מספרת ורד אלבז, אם לשתי בנות ובן שהיו מתלמידיו. "זו היתה מכה קשה לבן שלי, כמו גם לבוגרי בית הספר שלמדו אצלו בעבר ושכיום אני מלמדת אותם בחטיבת השרון. כולם קיוו שהוא יחלים וישתקם, אמרו עליו שהוא אדם חזק, מאמין ואופטימי. בשבוע שעבר ערכנו בבית הספר תפילה לשלומו בהשתתפות תלמידים, הורים ובוגרים. כשהגיעה ההודעה על מותו, ילדים רבים פרצו בבכי".

משפחת אלבז הכירה את שפיגל לראשונה לפני כעשר שנים, כששקלו לעבור לרעננה. "שמענו על מסלול תל"י שהיה אז בבית הספר מגד, פגשנו אותו והוא הציג בפנינו את התוכנית ועזר לנו לגבש את ההחלטה לעבור לכאן. לימים הוא הפך במשפחתנו לדמות רבת-משמעות. הוא חינך את הבן שלנו והעצים אותו. כל ילד היה רוצה לפגוש דמות חינוכית כזאת בתחילת דרכו במערכת החינוך. הוא היה איש חינוך משכמו ומעלה, מעורר השראה, אדם נעים הליכות, פתוח, ליברלי. זאת היתה חוויה מיוחדת לצאת אתו לטיול השנתי. אחר כך הוא ממש הפך לבן משפחה. בעבורי הוא היה ממש כמו אבא, תמיד היה כיף לשוחח אתו בכל מיני נושאים ולהתייעץ אתו לפני קבלת החלטה כלשהי". 

כולו היה לב

לדברי יו"ר ועד ההורים דוד דז'יאן, לשעבר איש חינוך ומנהל בית ספר, "הזיכרון הראשון שלי משפי היה בהרצאה שנתתי בבית הספר מגד, על תרומתו של יאנוש קורצ'אק, הפדגוג הראשון שהעמיד את הילדים במרכז ולימד אותנו איך לתת להם כלים לחיים. בסוף ההרצאה הוא ניגש אליי והציג את עצמו, וגילינו שלשנינו יש אהבה משותפת לקורצ'אק. דיברנו עליו בכל פעם שנפגשנו, ולצערי השיחות הללו נקטעו. החווייה האישית שלי הנוגעת לשפי קשורה לדאגתו המתמדת להגיע ללבם של הילדים, לתת להם כלים. הוא היה הגבר והמחנך היחיד בתל"י, חינך את כיתה ג', לימד מתמטיקה, מורשת, ריכז את הטיולים. חינך את תלמידיו לציונות, לאהבת הארץ ולדרך ארץ".

רווית ענבר, שילדיה איל ועלמה למדו אצל שפי בתל"ן, מוסיפה: "שפי היה מחנך בכל רמ"ח איבריו. במסגרת שיעורי בחירה שהונהגו בבית הספר הוא לימד על ההיסטוריה של שטרות ומטבעות ועל הקשר שלהם לארץ ישראל. הילדים אהבו אותו מאוד, וכחובב ספורט הוא הרבה לשחק כדורגל עם הבנים (וגם עם הבנות שרצו להצטרף). 

"הוא היה יצירתי בדרכי הוראה שלו, הוא לא היה המורה השגרתי הפורמלי. הוא היה פתוח, וכל הזמן חיפש דרכים ללמד אחרת. הוא היה כולו לב, והילדים הלכו שבי אחריו. לפעמים זה שיגע הורים שמרניים יותר".

"היית היחיד שם"

איל ענבר, כיום תלמיד כיתה ט' בחטיבת רימון בעיר, היה מתלמידיו של שפי בכיתה ד'. השבוע הוא כתב על הפרידה מהמחנך שאהב מאוד, ומילותיו ריגשו רבים מאוד. 
"היי שפי. שתדע, שבזכותך אני מי שאני", כתב ענבר. "אני לא הייתי ילד פשוט, הייתי עצבני, ואף אחד לא באמת הצליח להכיל אותי, ואז הגיע מישהו, 'מלאך' אני חושב תהיה ההגדרה הנכונה ביותר, שפשוט, בשיחה אחת של חמש דקות, רק שאלת אותי מי אני ומה אני אוהב, הכרת אותי, מה?

"הייתי ילד ביישן, כשרק הגעתי לבית ספר ישבתי בצד, לא היה לי כל כך עם מי להיות, ואז הגעת, הפסקה אחת, ששינתה לי את המבט עליך, ממורה למתמטיקה ומחנך, למורה לחיים וחבר. מה עשית שם? צחקת עליי שאני אוהד הפועל, ושמכבי הכי טובים בארץ. מה עוד עשית שם? הכרחת אותי ללכת לשחק כדורגל כדי להיות שייך. האמת שהצלחת.

"וכשהתעצבנתי, אתה היית היחיד שם, היחיד שהבין אותי וידע איפה לגעת וללחוץ, איפה להרפות ולדבר. כשהייתי בשיא העצבים והכעס, ואז הגעת, סיפרת לי איך היה אתמול במשחק של מכבי, ואיך ניצחתם בלה בלה. והאמת ששנאתי, שנאתי שדיברת כאילו הכל בסדר, כשזה לא, אבל בתוך שלוש דקות, באמת הכל היה בסדר. דיברנו על כדורגל, על כדורסל, על איך ננצח במשחק הבא מול הכיתה המקבילה, והאמת, שרק בזכותך אני מי שאני. ולא לימדת אותי כלום, רק דיברת אתי והוכחת לי שהכל בסדר, אנחנו אנשים וכולם עושים טעויות.

"ואז באמצע השנה עזבת, הודיעו לנו שאתה חולה סרטן ושמיום רביעי אתה לא תגיע יותר. זה היתה נקודת שבירה, למה מכולם אתה? אחרי כמה חודשים הגעת לבית ספר, קירח. הייתי בהלם, וכל מה שעשית זה לחייך ולצחוק, לרקוד טיפה, כאילו הכל בסדר... אבל לא! שפי, לא הכל בסדר!

"אבל האמת שצדקת. חזרת אלינו, כאילו לא קרה כלום, אפילו הספקת ללמד את עלמה שנה. ואז, לפני שבוע וחצי בערך, אולי אפילו שבועיים, מנסה לא לספור, מספרים לי שהיית מעורב בתאונת דרכים ושאתה בלי הכרה בבית חולים. בכיתי, לא חשבתי שאני אבכה ככה מתישהו. ובמשך שבועיים אני רק מתפלל שהכל יהיה בסדר, שאתה תחזור, אולי לא כמו פעם, אבל שהנשמה שלך, הנשמה שאתה, תהיה שמחה.

"אבל נראה שזה לא המצב, אתה כבר לא תחזור אלינו, לא אליי לפחות. הכי הזוי, בן אדם שכל כך אהב את החיים, מקבל מהם כזאת כאפה. שפי, תודה שהיית פה תמיד, תודה שבזכותך אני איל ענבר. אתה אתי תמיד".