האמנית האקולוגית מירי ישראלי מרגישה שמצאה את ייעודה. "אלוהים רצה שאגיע לתחום הזה והראה לי את הדרך", היא אומרת.

"אני לומדת רפואה קבלית הרבה שנים, ומאמינה שלכל דבר יש סיבה בעולם, שיש יד מכוונת, ואני מאמינה שזה בורא עולם. אין דברים שקורים סתם. אלוהים רצה להוביל אותי לדרך מסוימת, אחרי החיים הקשים שהיו לי, עד שהגעתי לייעודי, בגיל מאוחר. כיום אני מלאת רצון לתת, להשפיע, להעניק ולעשות למען הסביבה".

מירי ישראלי. "כשכל חברותיי מבלות בקניונים, אני נוברת בזבל" | צילום: אסף פרידמן

ואכן ישראלי, בת 65, תושבת רעננה, בהחלט עושה טוב, ובכמויות. היא פועלת במרץ למען הסביבה ונגד הבזבזנות והצרכנות הכפייתית שהורסות את כדור הארץ. את מסריה היא מעבירה באמצעות הרצאות וסדנאות, וגם באמצעות האמנות שהיא יוצרת מפסולת, כגון: גלעיני אבוקדו, בקבוקים, נרות, מגיני ברכיים של אופנוענים וכו'. חמש מהיצירות שלה יוצגו בשבוע הבא בתערוכה קבוצתית ששמה "חיבוק ירוק אישי", באריאל, באוצרותה של רחל זיו.

אחת מעבודותיה המוצגות בתערוכה נקראת "יער התבערה", ועוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתמונה נראים עצים עולים באש כתוצאה מעפיפון תבערה. "כואב לי לראות שהעצים והאדמה נשרפים", אומרת ישראלי, "ובעבודה הזאת, שעשויה מענפים ומאגוזים למיניהם, אני מראה את ההרס שנוצר ואת זעקת העצים".

ללכת אחרי הלב

אמנותה של ישראלי מגויסת לטובת מסרים אקולוגיים. היא החלה לעסוק בתחום האקולוגי-אמנותי לפני 11 שנה, אחרי 34 שנים שבהן עבדה כשכירה בתחומים טכניים. תפקידה האחרון היה מדריכת מחשבים בחברת עלית. "כשעופרה שטראוס קנתה את עלית, תנאי העבודה שלי השתנו לרעה, ואז אמרתי לעצמי שהשינוי הזה לא מתאים לי. החלטתי שפעם אחת אני הולכת אחרי לבי, ולא אחרי מה שמכתיבים לי לעשות. שאלתי את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להדריך וליצור, ולכן החלטתי ללמוד הדרכת אמנות. חששתי להתפטר. היתה לי משכורת טובה, הייתי בעמדה בכירה וחשבתי שאי אפשר להתפרנס מאמנות. מצד שני, היה לי כל כך לא טוב, שהרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי".

במשך שלוש שנים למדה ישראלי הוראה במסלול "הדרכה והסמכה לנוער ולגיל הזהב לאמנות רב-תחומית" במכללה לאמנות ורצברגר. פרויקט הגמר שלה נקרא "יצירה ממוחזרת לסביבה עוזרת".

עבודתה הראשונה בתחום היתה בעבור רשת מלונות דן, שלהם ייעצה איך לעשות שימוש חוזר בפסולת של המלון לטובת מועדוני הילדים שברשת. "בתי מלון מייצרים המון פסולת: סלילים, קולבים, קרטונים, פקקים של יין ועוד, והכל פסולת נקייה. ייעצתי להם, איך יוכלו לחשוב מחוץ לקופסה ולחסוך משאבים, ואמרתי שאנשים ירצו להגיע לבית מלון עם דימוי ירוק".

לאחר שישראלי עברה קורס מנהיגות סביבתית, היא החלה להעביר הרצאות וסדנאות על אקולוגיה, לעסוק בהסברה ובהדרכה לקהילה, וליזום פרויקטים בשיתוף הקהילה, כגון: איסוף פסולת עירונית המשמשת כחומרי גלם לסדנאות יצירה ופיסול סביבתיים, ועיצוב ירוק לחדר המורים, שעשתה בבית הספר "אלנהדרה" בירכא, בשיתוף המורים. היא גם חברה בארגונים סביבתיים בין-לאומיים, וכן הקימה אתר אינטרנט ששמו "גרין ארט", ובו היא כותבת, בין השאר, בלוג בענייני אקולוגיה בארץ ובעולם. "אני כותבת על כך שהפסולת היא המשאב הכי יקר שלנו. זיהמנו כל כך את כדור הארץ בניסיון להיפטר ממנה, אז בואו נראה איך עושים בה שימוש חוזר".

ישראלי אינה רק מטיפה לשימוש בפסולת, אלא גם מיישמת זאת בפועל בעבודות האמנות שלה, שאותן היא מציגה בתערוכות אמנות אקולוגיות, כדי להעלות מודעות סביבתית לנושאים, כמו שימור פרחים וכריתת יערות. בין יצירותיה ניתן למצוא תמנון ענק בצבעים כחול ולבן, החנוק בשקיות ניילון ופלסטיק, ולידו השלט: "אדם, תנו לנו לחיות".  

"התמנון זועק את זעקתם של בעלי החיים הימיים, שנחנקים מפיסות פלסטיק וניילון, שצפות באוקיאנוסים. יצרתי את התמנון מנרות שבת שאנשים זרקו לפח", אומרת ישראלי בכעס. 

איפה את מוצאת את הפסולת?

"רק צריך להביט סביב ולראות כיצד היא מקיפה אותנו מכל עבר. לצערי, אנחנו הזבלנים הגדולים בעולם, ישראל במקום שני בעולם בייצור אשפה לנפש".

בלי תמורה

אף על פי שישראלי מרוצה מהדרך שבה היא צועדת, היא מודה שהדרך לא תמיד קלה, וליתר דיוק, לעיתים גם ממש מסריחה, כמו במקרים שבהם היא מחטטת בפחי זבל במשך שעות כדי למצוא חומרים ליצירותיה. "אני אישה בת 65, שמשקיעה ימים ולילות בפעילות בתחום. לפעמים אני מחפשת שעות בזבל חומרים ופריטים כדי ליצור מהם, כשכל חברותיי מבלות בהולמס פייס ובקניונים. כמה אמנים מנקים חפצים שהוציאו מהזבל כדי ליצור מהם? אני עושה את זה כי זה בוער בעצמותיי".

בעיה אחרת היא התגובות של הסביבה. "החלטתי שאהיה מנהיגה סביבתית פורצת דרך", אומרת ישראלי, "אבל לא קל ללכת נגד הרוח, כי אתה מטיף לאנשים איך להתנהג ולצאת מאזור הנוחות שלהם, והם לא אוהבים כשאומרים להם שהם מזהמים את הסביבה. אז אני מנסה לדבר רק על הטוב. אני מראה להם מה הם כן יכולים לעשות בתחום, ואז הם מגיבים אחרת".

ויש עוד כמה בעיות שמפריעות לה: "אני משקיעה המון ובלי תמורה", היא אומרת. "בחו"ל משלמים לאמנים אקולוגיים, מחפשים אחריהם, וכאן לא מעריכים אותם. כותבים על צלמים, על פסלים ועל ציירים, אבל לא על אמנים אקולוגיים. חברה שלי, שהיא אמנית אקולוגית בקופנהגן, אמרה לי: 'אילו היית בחו"ל היית להיט'. בארץ לא מעריכים את סוג האמנות הזאת, ולא מעריכים את זה שזבל זה אוצר. אני לא יכולה לבקש הערכה בכוח. זה תהליך תרבותי".

מה עוזר לך להמשיך?

"אני רוצה לשפר את העולם הזה, כדי שלא יהיה מזוהם כל כך. אני רוצה לפעול כדי לחולל שינוי, כדי שהאדם יפסיק להרוס".

איך רעננה מבחינה אקולוגית?

"רעננה נסוגה לאחור. אחרי שבעבר הפרדנו בין פסולת יבשה לרטובה, כעסתי מאוד על העירייה כשירדה מזה. עכשיו חיים ברוידא נבחר, והוא מאוד ירוק ומודע לאיכות הסביבה. אני מאמינה שהוא יזניק את העיר קדימה בנושא".

עד כמה ישראל מפגרת מאחורי העולם המערבי בתחום?

"יש לנו דרך ארוכה מאוד. למקבלי החלטות אין מודעות סביבתית. גישתם מאוד לא מתקדמת. אין תקציבים ואין מדיניות אמיצה שמקדמת את הנושא. המשרד להגנת הסביבה מערים קשיים בנושא".

התערוכה תוצג בהיכל התרבות של אריאל, בתאריכים: 31.1-1.1. פתיחה חגיגית ב-14 בינואר, בשעה 19:00.