בסוף השבוע שעבר נפטרה זהבה גולדשטיין (62), מורה, רכזת היסטוריה ואזרחות ומחנכת בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, לאחר שהתמודדה עם מחלה קשה שפגעה בריאותיה. היא הותירה אחריה שורה ארוכה של תלמידים ואנשי צוות שבורים, שכואבים את לכתה.

זהבה גולדשטיין ז"ל. חינכה דורות של תלמידים ומורים | צילום: באדיבות המשפחה

"היא כל כך אהבה היסטוריה. היא חיה את זה ונשמה את זה, והייתה כמהה להעביר את הידע הזה לנו, התלמידים", מספרת שירה גולדמן, בוגרת בית הספר. "מעל לכול, היא הבינה כמה לימוד ההיסטוריה תורם לעתיד. היא כל הזמן הזכירה לנו לא להיות אדישים לדברים שקורים בעולם. בשיעוריה שילבה אקטואליה, ונוצרו דיונים מעניינים. זה לא היה שיעור שיגרתי".

לכל הסיפורים שהגיעו אל מערכת העיתון היה מכנה משותף ברור: דמותה של מורה נועזת, שאינה נצמדת לתוכנית הלימודים, ורואה את יכולתה של ההיסטוריה לשמש ככלי לעיצוב עולמנו היום. "היא הייתה נועזת בדעותיה", מספרת שרה פיש, מורה לספרות בתיכון אוסטרובסקי, וחברתה הטובה זה 35 שנה. "היא ראתה את לימודי ההיסטוריה כרלוונטיים תמיד, האמינה שההיסטוריה היא בעיניו של מי שמוסר אותה, וידעה בכל עת לקשר בין סיפורי העבר לימינו".

סיפור אחד מיטיב להדגים כמה חריגה הייתה בנוף החינוכי של ימינו: "היא לקחה אותנו לאוניברסיטת תל אביב לשמוע הרצאה בחוג להיסטוריה, מתוך קורס על ארצות הברית", מספרת שירה. "בסוף ההרצאה היא לקחה אותנו לגבעה באוניברסיטה, הראתה לנו תמונה של כפר ערבי, ואמרה 'כאן, לפני מלחמת העצמאות, עמד הכפר הערבי הזה. אני חושבת שאתם צריכים לדעת את זה'".

"אוצר ידע ענק"

"כמורה היא הייתה תמיד פתוחה לדעות, והאמינה שחשוב לא לפחד לשמוע ולהשמיע אותן", מספר בעלה שבתאי. "היא חינכה את כיתת העולים בבית הספר. אצלה בכיתה ישב גרעין קשה של עולים מצרפת שתמכו בתורתו של הרב כהנא. הם היו יושבים עם סטיקרים ועם סמלים של כהנא, והיא קיבלה את זה בסבלנות. היא נשכה את הלשון, דיברה אִתם, הציגה בפניהם הוכחות נגד גזענות, והיו באמת כאלה שבזכותה מיתנו את הדעה שלהם. זאת הצוואה שלה למורים: אפילו במפגש עם דעות קיצוניות מאוד, צריך לא לפחד מהן אלא לדבר עליהן".

בעלה שבתאי מוסיף: "במשך 35 שנה עברו תחת ידיה בערך 4,000 תלמידים. אין ספק שבכל אחד מהם היא נטעה את חשיבות הלמידה מההיסטוריה ומשגיאות העבר, וכמה זה מקצוע חשוב, שצריך ללמוד ממנו על ההתנהגויות ועל החיים עצמם. כל הזמן אמרתי לה, שבזכות הערכים שנטעה באלפי תלמידים עליה לחוש סיפוק עצום. היא התגאתה מאוד בתלמידיה. היא לימדה את כל סוגי התלמידים, עולים חדשים ומחוננים, וניהלה אִתם שיחות ברמות גבוהות מאוד. היא הייתה מקור המידע להכול, ומה שהיא אמרה היה קדוש בעבורי. היא הייתה אוצר ידע ענק".

אושרי לוי, מורה להיסטוריה בתיכון, מספר: "זהבה חינכה דורות של מורים להיסטוריה. היא הייתה היסטוריונית מופלאה. הילדים היו מהופנטים. היא ניהלה אחר הצהריים את מועדון ההיסטוריה, שבו היא העבירה הרצאות לילדים בנושאים למיניהם, והמון תלמידים הגיעו מרצונם".

עבדה מבית החולים

לאורך שנים רבות התמודדה זהבה עם מחלה כרונית. בשנה האחרונה חלה הידרדרות פתאומית בתפקוד ריאותיה. גם בחודש האחרון לחייה, הקפידה זהבה להגיע לבית הספר וללמד. היא הייתה מגיעה אחרי טיפולים, וממשיכה לשאת באחריות המקצועית כלפי תלמידיה. "היא הראתה לצוות המורים שהכול בסדר, ושאפשר להתמודד עם המחלה. גם בימים שהייתה חולה מאוד, היא המשיכה להגיע ולעבוד", מספרת שרה פיש. "אף שהייתה אישה סופר אינטלגנטית, שידעה להעריך במדויק את תוחלת המחלה שלה, היא התנהלה כאילו המוות לא מחכה לה. היא בנתה תוכנית לעתיד, ודיברה על מה יהיה בשנה הבאה, ואיך תיראה הפרישה שלה. גם כשהייתה מחוברת לצינור חמצן לא ראיתי אצלה שום סימן לפחד. המוות לא נזכר אפילו ברמז".

בעלה שבתאי מספר על החיוביות חסרת הפשרות, ועל התוכניות לעתיד: "מחלתה פרצה באופן חמור בחודש מרץ. היא הכתיבה לבת בבית החולים מבחן מתכונת שלם. עד הרגע האחרון היא עבדה והייתה חיובית מאוד. היא תיכננה תוכניות לעתיד, חשבה על הפרישה ועל כיצד תדריך מסעות לפולין".

תלמידה שזהבה חינכה סיפרה: "זהבה הייתה מורה כל כך נדיבה. היינו כיתה של עולים חדשים, כולם דוברי שפות זרות, עם עבר שונה. לא תמיד היינו קלים, אבל בכל זאת היא עזרה לנו בכל דבר וקידמה את כולנו בתהליך הקליטה ולמידת השפה. אף פעם לא כעסה עלינו, ותמיד הזכירה לנו שהיא מאמינה ביכולותינו. בזכותה, האמנתי בעצמי וביכולות שלי. כשהיו לי חששות לפני הגיוס, היא כתבה לי מכתב, שעד עכשיו אני שומרת עליו ואשמור עוד הרבה. היא הייתה חשובה מאוד לכל כך הרבה אנשים, וקשה לחשוב על תיכון אוסטרובסקי היקר בלעדיה".