כמה מאות אנשים נפרדו בשבוע שעבר ברעננה מאברהם (איברהים) שיבלי (75), הגשש הבדואי, שבתקופת מלחמת ההתשה באזור תעלת סואץ, לפני כ-49 שנה, הגן בגופו על חבריו מסיירת "שקד" לאחר שנקלעו למארב של קומנדו מצרי. אף שנפצע באורח קשה, השיב שיבלי אש עד שהכוח המצרי נסוג. על גבורתו הוענק לו צל"ש מידי אלוף הפיקוד. שלוש שנים לאחר מכן העניק לו הרמטכ"ל את אות המופת. 

איברהים שיבלי בשנותיו האחרונות. הרגיש כלוא בבית | צילום: אסף פרידמן

במהלך תקופת השיקום נאלצו הרופאים לקטוע את זרועו השמאלית. מאז פציעתו ועד יום מותו, סבל מתופעות קשות של הלם קרב. הוא התקשה להשתחרר מהמראות הקשים של הפצועים המדממים, והתמכר לשתייה. במשך שנים נאבקו בני משפחתו באגף השיקום של משרד הביטחון, כדי שיוכר על ידי המדינה כפוסט-טראומטי וניתן יהיה להעניק לו את הטיפול שנזקק לו, אך עד יום מותו לא זכה להכרה.

"כעת תמו ייסוריו של איברהים שיבלי, הגשש שהפך לאגדה עוד בחייו", אמר בלוויה חברו, שלמה ולדמן, אף הוא לוחם בסיירת "שקד".

"תמו 40 שנות חברות אמיצה", ספד לו ראש עיריית רעננה, חיים ברוידא, שביקר אותו בביתו שלושה ימים לפני מותו. ללוויה הגיעו גם עשרות קרובי משפחתו ותושבים אחרים מן הכפר שיבלי.

ברית דמים

איברהים, בן הכפר שיבלי שלמרגלות הר תבור, הגיע לרעננה לפני כ-55 שנה, כבחור צעיר, עם אחיו ועם שני קרובי משפחה נוספים. הם התגוררו בבתי משפחות טבלין ויעקובסון ברחוב פרדס משותף, ועבדו בשטחים החקלאיים ובפרדסים של שמעון בודנהיימר במושב גבעת ח"ן. כשצה"ל חיפש מתנדבים ליחידת הגששים הבדואים מקרב תושבי הכפר שיבלי, איברהים התנדב מיד, וגויס לסיירת "שקד". הוא הספיק לשרת פחות משנה עד להיתקלות ששינתה את חייו.

"כאשר פינה המסוק את הפצועים קשה — המפקד, סג"מ ארנון צור, והגשש איברהים שיבלי נשבעו זה לזה שאם אחד מהם ימות, השני יקרא לבנו על שמו", מספר חברו, שלמה ולדמן. "ארנון צור נפטר מפצעיו, איברהים נפצע בכל חלקי גופו ונשמתו".

כעבור 36 שנה, כאשר ייוולד בנו, הוא יקרא לו ארנון, לזכר ברית דמים שנכרתה. הסנדק בברית יהיה אביו של ארנון צור ז"ל. במשך שנים ישמרו שתי המשפחות על קשר.

עם כניסתו לשיקום בבית לוינשטיין ברעננה קיבל שיבלי ממשרד הביטחון יחידת דיור בשכונת קריית שרת, כדי שיהיה קרוב למרכז השיקום.

לאחר ששוחרר מהשיקום, עם יד קטועה, הכיר את אלישבע אלוני, אלמנת צה"ל שאיבדה את בעלה חודשים ספורים בלבד לאחר נישואיה. אלישבע התגוררה אז בהרצליה, ועבדה כאחות בבית החולים איכילוב. "חבר של איברהים היה שכן שלי, ושניהם נתנו לי טרמפ מתל אביב הביתה", היא מספרת. "חודש לאחר מכן כבר עברנו לגור יחד בביתו ברעננה. בכלל לא הפריע לי שהוא בדואי וקטוע יד. כמה חודשים לאחר שהכרנו התחתנו בנישואים אזרחיים, כשכבר הייתי בהריון. בהתחלה הוריי התקשו לקבל את הקשר הזה, לא קיבלו אותו והתנתקתי מהמשפחה. מאחר שחששנו מהתגובות של האנשים ברעננה, וגם קיבלנו איומים, עברנו לגור בשיבלי למשך זמן קצר. כשחזרנו לרעננה, הוריי כבר קיבלו אותו, אהבו אותו מאוד, ונוצר קשר טוב בין שתי המשפחות.

"הוא עבר תהליך גיור, ואפילו עבר את הבחינה בהצלחה, אבל כשהרבנים ביקרו בבית שלנו ודרשו שני כיורים להפרדה בין בשר לחלב, שעון שבת וכלים מיוחדים לפסח, אמרתי להם שאיברהים אמנם מתגייר, אבל אני לא מתכוונת לחזור בתשובה, ולא הסכמתי. וכך לא אושר הגיור שלו. איברהים ציין את כל החגים היהודיים — עשה ליל סדר ובנה לילדים סוכה".

לבני הזוג נולדו שלוש בנות (אורלי, ליאת וסיוון) ובן. "הוא היה לוקח אותנו לטיולים למשפחה בכפר שיבלי, ולשער הגולן, שם גר אביו של ארנון צור, שעל שמו נקראתי", מספר בנו ארנון. "בכל יום שירד גשם הוא נהג להמתין לי ליד בית הספר עם מטרייה. מדי פעם היינו הולכים לחפש יחד פטריות, הוא היה מלמד אותי איך למצוא, ומסביר לי אילו פטריות רעילות. אחר כך היינו חוזרים הביתה והוא היה חותך את הפטריות ומטגן אותן עם ביצים והיינו עושים חגיגה.

"הוא היה אדם פשוט, מרותק לערוץ הכנסת, לחדשות ולאקטואליה. בשנים האחרונות הוא קיבל מהביטוח הלאומי שעות סיוע. בתקופה מסוימת סייעה לו בחורה ערבייה מטירה. לקראת יום העצמאות הוא ביקש את עזרתה בתליית דגל ישראל. כשאמרה לו: 'אני לא נוגעת בדגל של הכיבוש', הוא סילק אותה מהבית".

איברהים שיבלי כגשש בצבא | צילום: פרטי

פוסט-טראומה

לאחר שיצא מהשיקום והוכר כנכה צה"ל התקשה איברהים למצוא עבודה. "בתחילה הוא עבד כשומר לילה בבית לוינשטיין", מספרת אלישבע, "עד שקצין הביטחון בבית החולים אמר לו ש'מראה הגדם שלו לא אסתטי'".

אחר כך התקבל לעבודה בבית איזי שפירא בעיר, ועבד שם כאב הבית במשך 12 שנה, עד שלקה בלבו ועבר ניתוח מעקפים. במשך שנים רבות היה איברהים היה דמות מוכרת ברעננה. היה לו שולחן קבוע בבית הקפה ליידי די במרכז אחוזה, ואנשים התרכזו סביבו, שתו קפה ופיטפטו.

לפני כ-15 שנה, אחרי 30 שנות נישואין הם התגרשו. "הוא הרבה לשתות ולא היה קל אתו", מספרת אלישבע. "היו הרבה ויכוחים ואלימות מילולית". אלישבע עזבה את הבית עם הבנות. גילויי האלימות, שנבעו משתיית יתר של אלכוהול, כללו גם איום על מנהלת בית הספר. הוא נעצר ונשלח להסתכלות. המשפחה נקרעה, ורק ארנון נשאר עם אביו בבית המשפחה.

בשנת 1997 הוא הוכר באגף השיקום כהלום קרב (PTSD), על פי חוות דעת של מומחים, "אך מישהו החליט לשנות את ההגדרה ל'תגובה נפשית עקב פציעה', שמשמעותה פחות זכויות לטיפולים ולאביזרים", אומר בנו ארנון, שמאז גירושי הוריו טיפל באביו, ובשנים האחרונות סעד אותו בעזרת אשתו נטלי. "לפני שנתיים נולדו לנו תאומות, ובמקום לחתל אותן ולישון בלילה לצד אשתי, חיתלתי את אבא שלי וישנתי לידו".

לפני שנתיים, רופאה צפתה שנותרו לו עוד חודשיים לחיות. בניגוד לתחזיות, וכנגד כל הסיכויים, הוא קם על רגליו והתחיל לתפקד. "אבא היה תמיד איש חזק", אומר ארנון. "למרות נכותו הפיזית והנפשית הוא מעולם לא הרגיש נכה. הוא לא רצה, למשל, לחנות בחניית נכים. תמיד אמר: 'יש נכים קשים יותר ממני'. בכל בוקר היה יוצא לגינה כדי לראות איזה פרח חדש צמח ואיזו פטרייה צצה. בשנים האחרונות, חוסר היכולת שלו לתפקד באופן עצמאי והתחושה שהוא כלוא בביתו גרמו לו לדיכאון. בוועדה הרפואית עמדתי מול אנשים עם פרצופים קפואים וביקשתי עם דמעות בעיניים עזרה כדי להאריך את חייו, שיוכל למות בכבוד.

"אמרתי להם שאני לא יכול להמשיך ולהיות המטפל שלו וגם הפסיכולוג שלו. ביקשתי שיכירו בשחמת הכבד שלו לצורך הכרה בנכותו. לא ביקשתי כסף (הוא חי מהפנסיה הצבאית שלו, מקצבת נכה צה"ל ומקצבת זקנה), ביקשתי זכאות לאביזרים רפואיים ולמטפל סיעודי. אף על פי שהיה קטוע יד, הוא לא היה זכאי לכיסא ממונע, אלא רק לכיסא גלגלים רגיל. לא הפכנו שולחנות, היינו עסוקים בלהציל אותו. פעם חשבתי לקיים עם אבא שביתת שבת מול משרדי אגף השיקום. במקום זה העדפתי לממן לו טיפול פסיכולוגי, ולהביא אליו הביתה רופא שינקז את הנוזלים שהצטברו בחלל בטנו.

"ניצלו את תמימותו ואת תמימותנו. המדינה הפקירה אותו בלי טיפול מתאים. אבא גידל אותי על מורשת קרב שלא מפקירים פצועים בשטח, ואני לא הפקרתי ולא נטשתי אותו, אבל הוא הרגיש שהמדינה והממסד הפקירו אותו".

ארנון ונטלי שיבלי. "לא הפכנו שולחנות, היינו עסוקים בלהציל אותו" | צילום: אסף פרידמן

ביקש למות בבית

לפני כחודשיים וחצי נפטר אחד מחבריו הטובים ביותר של איברהים, גם הוא יוצא סיירת שקד, יורם סלע מרעננה, דוקטור לכימיה. איברהים התעקש להגיע ללוויה בכיסא גלגלים. "אני חושב שלכתו של יורם השפיעה רבות על איברהים, והוא בחר לעוף ולשמור על יורם למעלה בגן העדן", אומר ולדמן.

שלושה שבועות לפני מותו אושפז איברהים בבית החולים מאיר בכפר סבא, וכל יום אמרו לבנו שזהו יומו האחרון. "כשאמרו לנו שהמצב סופני, הוא ביקש למות בבית. הסכימו לשחרר אותו. ביומיים האחרונים הוא הרגיש שזה הסוף. התקשה לנשום. הוא קרא לי באמצע הלילה וביקש שאשב לידו בזמן שהוא עוצם את עיניו. הזמנתי אמבולנס, הוא קיבל מורפיום כדי שלא יסבול והוא נפטר בבית החולים".

לשבעה שנערכה בבית המשפחה ברעננה הגיעו השבוע גם אחיו של איברהים — דיאב (67) וסאלם (63), וגאנם, בנו של אחיו חמד (עובדיה) ז"ל, שאף הוא התגורר רוב שנותיו ברעננה. האחים שיבלי הקימו בכפרם סוכת אבלים במשך שלושה ימים, ואחר כך עברו לשבת ברעננה. "כל השנים שמרנו על קשר טוב", אומר ארנון, "והם היו כאן ותמכו בנו במהלך האשפוזים של אבא. הנחמה שלי היא שאבא זכה לראות את הנכדים שלו. זה מה שהחזיק אותו. זאת היתה התרופה שלו".

המאבק להכרה

הבן ארנון פנה באחרונה לאגף השיקום במשרד הביטחון כדי לערער על החלטת הוועדה הרפואית מלפני יותר מ-20 שנה שלא להכיר באביו כהלום קרב (PTSD), אלא כבעל "תגובה נפשית לפציעה גופנית". בפנייה מצוטטות אבחנה קודמת על "תסמונת פוסט-טראומטית כרונית", חוות דעת מומחה על כך ששיבלי סובל מ"פגיעה נפשית עקב מאורעות המלחמה, וכתוצאה מכך מבעיות אלכוהוליזם", וחוות דעת נוספת, שעל-פיה מומלץ "להכיר בשירותו ובפציעתו כגורמים להתפתחות תמונה נפשית מורכבת, הכוללת רכיבים פוסט-טראומטיים דיכאוניים והתמכרות לאלכוהול". כמו כן, מצוטטת הבהרה של היועצת המשפטית של הוועדה מלפני שנה, כי על פי חוות הדעת אין ספק שמדובר בפוסט-טראומה כרונית וכי יש להכיר בה.

לדברי פרקליטו של ארנון שיבלי, עו"ד עודד צדקוני, "לפני שנים רבות ניצלו את תמימותו ואת העובדה שלא היה מיוצג. היתה המלצה להכיר בו כלוקה בפוסט-טראומה, אך אגף השיקום לא הכיר בכך, ואושרו לו אחוזי נכות נמוכים, כשהיה זקוק לעזרה נפשית גדולה יותר. אילו היו מכירים בו כפוסט-טראומטי זה היה משנה את גורלו. אם היה מקבל טיפול, לא היה מידרדר, והיה יכול לחיות חיים טובים יותר. המדינה הפקירה את מי שקשר את גורלו בגורלה. בגלל בירוקרטיה מטופשת השאירו אותו שנים בלי טיפול מתאים".

ממשרד הביטחון נמסר: "אנו משתתפים בצער המשפחה. המשרד יבחן את הטענות העולות בכתבה".