אני נזכר שהייתי נער ראיתי נערה שהסתובבה תמיד עם הכלב שלה ושהלכתי מולה היא חייכה עם חיוך ששווה את ליבי. טוב, בתקופה ההיא הייתי נער דתי שכל נערה שדיברה איתי חשבתי שזהו, אנחנו מתחתנים. אבל מירב הייתה אהבה הראשונה,
עזרתי אומץ והתחלתי לדבר איתה. הצלחתי להשחיל כמה משפטים בלי לקבל התקף לב, ואז היא אמרה לי את המשפט הבא, המשפט שיכניס אותי לשער של גן עדן,
היא אמרה שהיא מוכנה להיות חברה שלי בתנאי אחד, שהכלב שלה יאוהב אותי ואם הוא ינבח עלי אנחנו לא נהיה ביחד. זה התנאי. 
כמובן שקיבלתי את התנאי ואמרתי לה שאני בטוח שהוא יאהב אותי. והיא אמרה, אנחנו עוד ניראה אל תהיה בטוח כל כך...

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

גדלתי בשכונה בגילה ובשכונה היה אדם מאד מיוחד שקראנו לו "יגאל ידע". למה יגאל ידע? כי היו לו תשובות להכל. הבחור היה חכם. יושב כל היום במדרגות מחוץ לבית שלו עם כוס קפה וסיגריה. הוא לא עבד. קיבל ביטוח לאומי ומזה הוא חי, וכמובן לא היה לנו, הצעירים בחבורה, את מי לשאול. בבית ספר לא הסבירו לנו וגם בבית אי אפשר היה לדבר עם אבא על דברים כאלה. בעצם אי אפשר היה לדבר איתו בכלל, במיוחד לא  שיחות  מלב אל לב.

ניגשתי ליגאל שיתן לי עצה אך להתחבב לכלב שיאהב אותי ושרק לא ינבח עלי. 
סיפרתי ל"יגאל ידע" הכל. ויגאל אמר "אל תדאג הכלב יאהב אותך". 
רציתי לחבק את יגאל, אבל גם זה מעשה שלא עושים בשכונה אצלנו בתור ילדים.
יגאל שאל אותי אם הכלב שלה שלה זכר או נקבה.
"לא יודע, זה משנה?"
"בטח שזה משנה".
"אני חושב שזאת כלבה, כי היא קטנה ויש לה פרצוף חמוד ויש לה גם קוקייה בשיער".
"טוב, מה שאתה עושה, ושלא תחסיר כלום ממה שאני אומר לך - אתה הולך לבית של שולמית ואומר לה שאתה רוצה להוציא את הכלב שלה באפי לסיבוב. שאתה יוצא איתו לסיבוב אתה מחבק אותו ומלטף אותו ומנשק אותו שכל הריח של באפי הכלב יהיה עליך. ואחרי זה מיד תלך אליה בלי להתרחץ".
"וזה יעבוד?", שאלתי.
"מילה של יגאל ידע". 

ביום שקבעתי עם מירב ללכת לטייל ביחד עם הכלב שלה עליתי לבית של שולמית. דפקתי בדלת. שולמית פתחה. ביקשתי לשחק קצת עם באפי הכלב ושלומית הסתכלה עלי במבט שמנסה להבין למה פתאום אני רוצה לשחק עם הכלב הזקן שלה. היא הסכימה. חיבקתי ישר את הכלב והתחלתי להתגלגל איתו במרפסת שלה ולנשק ולחבק אותו ושיפשפתי את העור שלי בפרווה שלו עד ששולמית הסתכלה עלינו במין מבט מוזר. אמרתי לה תודה רבה ורצתי לפגישה שלי עם מירב. שהגעתי למירב היא אמרה לי עכשיו בוא נראה אם הכלב שלי יאהב אותך. 
"כלב?", שאלתי, "לא כלבה?"
"יש לי כלב". 
הכלב שלה הגיע אלי והתחיל לרחרח אותי ופתאום התחיל לנבוח עליי ולנשוך לי את הרגל.
"בחיים לא ראיתי את הכלב נובח ככה על מישהו. אנחנו ממש לא מתאימים", אמרה מירב ומהר הרימה את הכלב שלה והלכה לה לדרכה ואני לדרכי, עצוב וכאוב.

היום יש לי כלבה יפה ואני מסתכל עליה ואומר לה באוזן "את בטוח היית עושה את העבודה בשבילי לפני 30 שנה".